בג"ץ 10080/01 דוד אפללו נ. מדינת ישראל

ביום 20.11.01 סמוך לשעה 16:45 נצפה העורר על-ידי שוטר בעת שמסר דבר-מה לאחד בנימין אזולאי. ברשות אזולאי, שנעצר סמוך לאחר מכן, נתפסה מנת סם מסוג קוקאין. מנת הסם נתגלתה באותו כיס שלתוכו הכניס אזולאי, תחת עינו הצופיה של השוטר, את מה שקיבל מן העורר. אזולאי הודה בחקירתו כי קנה את מנת הסם הזאת זה עתה, אך לא נקב בשמו של העורר, בטענה שאיננו מכיר את האדם שמכר לו את הסם. אזולאי הוסיף והודה כי שעות ספורות קודם לכן, סמוך לשעה 14:00, קנה מאותו אדם מנת סם מסוכן מסוג הרואין. באותו ערב ערכה המשטרה חיפוש בבית הוריו של העורר, שבקירבתו נצפה העורר כשהוא מוסר את הסם לאזולאי. בחיפוש נתגלו ונתפסו סם מסוכן מסוג הרואין במשקל 240.4 גרם נטו וסם מסוכן מסוג חשיש במשקל 596.58 גרם נטו. כן נתגלו ונתפסו משקל אלקטרוני וניילון דביק.

מלכתחילה הוגש נגד העורר כתב-אישום המייחס לו עבירות של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית והחזקת כלים להכנת סם. המאשימה ביקשה מבית המשפט להורות על מעצרו של העורר, תוך שהבהירה כי נגד העורר מתנהלת חקירה גם בחשד לעבירות סחר בסם מסוכן. בית המשפט המחוזי סבר כי הראיות המצויות בידי המאשימה לביסוס האישום בעבירות של החזקת סם והחזקת כלים אינן בעוצמה מספקת להצדקת המעצר, ולכן הורה לשחרר את העורר בערובה, אך לבקשת המאשימה החליט לעכב את ביצוע השחרור. יצוין כי בהחלטה לשחרר את העורר בערובה ציין השופט, כי אין בהחלטה לשחררו כדי לפגוע באפשרות שהאשמתו בעבירות סחר בסם מסוכן תצדיק חידוש הדיון בצדקת המעצר.

עוד בטרם בוצעה ההחלטה לשחרר את העורר ממעצר הגישה נגדו התביעה כתב-אישום מתוקן, בו הואשם - בנוסף לעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המקורי - גם שתי עבירות שעניינן סחר בסם מסוכן. הדיון בבקשה למעצרו של העורר התחדש, ומשנוכח השופט כי לאישום בעבירות הסחר יש תשתית ראייתית מספיקה לכאורה, החליט לקבל את בקשת המאשימה והורה על מעצרו של העורר עד לתום בירור המשפט. נגד החלטה זו מופנה הערר שלפניי.

סניגורו המלומד של העורר טען, כי גם לאישום בסחר בסם מסוכן אין בידי התביעה ראיות בעלות עוצמה מספקת להצדיק את המעצר. הסניגור מפנה לגירסת העורר בחקירה, בה נטען כי ביום 20.11.01 בשעה 16:00 כלל לא היה בבית הוריו, אלא בביתו הוא. זו, במהותה, טענת אליבי ביחס לעבירת הסחר הראשונה אשר יוחסה לעורר, על יסוד עדותו של אזולאי, בגין אותו מקום (היינו בית הוריו). הסניגור הלין כי המשטרה כלל לא טרחה לבדוק את טענת האליבי הזאת, אף לא בהצגת שאלה לאמו של העורר, למרות שזו הוזמנה לחקירה ומסרה אימרה. כן טען הסניגור כי תיאורו של התצפיתן, ביחס למעמד שבו זיהה, כדבריו, את העורר כמי שמסר לאזולאי מנת סם מסוג קוקאין, איננו נקי מספקות; הן בשל נוכחותם של אנשים נוספים באותו המעמד, והן לנוכח טענת אזולאי שכלל איננו מכיר את האדם שמכר לו את הסם. בא-כוח התביעה, שנתבקש להשיב לטענות אלו, הודה, בהגינות רבה, כי חקירת המשטרה לא הייתה שלמה. עם זאת טען, כי די בראיות הקיימות כדי לבסס לכאורה את אשמת העורר לפחות באחת מעבירות הסחר בסם המיוחסות לו. כן יצוין כי בא-כוח התביעה לא חלק בטיעונו על צדקת החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי, לשחרר את העורר בערובה בשל היעדר ראיות מספיקות לביסוס אשמתו הלכאורית בהחזקת סם מסוכן ובהחזקת כלים.

נטלתי לעיון את חומר הראיות. יצאתי מהנחה כי אין בידי המאשימה, לעניין החזקת סם והחזקת כלים, ראיות בעוצמה מספקת להצדקת מעצר; וביקשתי לבדוק אם יש בידה ראיות בעוצמה מספקת לביסוס האשמה בעבירות סחר בסם מסוכן. מסקנתי היא כי גם לעבירות הללו אין ביסוס איתן בחומר הראיות; וזאת אף מבלי לגרוע כהוא זה מאמינותו הלכאורית של דו"ח התצפיתן. למחדלה של המשטרה לבדוק את טענת האליבי נודעת משמעות לא מבוטלת; ולא מן הנמנע שבסופו של דבר, ולאור גירסת אזולאי כי בשתי ההזדמנויות קנה סמים מאותו אדם, ישפיע מחדל זה גם על קביעת ממצא בגין עבירת הסחר השניה שיוחסה לעורר.

הערר מתקבל והעורר ישוחרר בערבויות והפקדת עירבון, כמפורט בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 5.12.01 בב"ש 22315/01. השחרור יבוצע במדור הפלילי של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע.