בש"פ 2155/99 דוד כהן נ. מדינת ישראל

העורר, תושב קרית אתא, מואשם בכך שביום 15.3.99, בשעת צהרים, הגיע למקום עבודתה של אשתו, סטר לה ואיים כי ירצח אותה; הוא נחקר מיד לאחר מכן במשטרה, חתם על כתב ערובה בו התחייב שלא ייכנס לביתם ולא ייצור קשר עם אשתו; אך בניגוד להתחייבות זאת הגיע אותו יום, בשעת ערב, לביתו, שם פגש את אשתו ושפך על פניה חומצה, שגרמה לה חבלות.

בית משפט השלום דחה את הצעת העורר להסתפק, כחלופת המעצר, במעצר בית בבית הוריו בקרית גת, רחוק ממקום מגורי אשתו. הוא החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי דחה את הערר. מכאן הערר שבפני.

אין בפני מחלוקת על כך שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים, אף אין מחלוקת על כך שהאישומים מעלים עילת מעצר. השאלה היחידה שבפני היא, אם העורר הפריך את חזקת המסוכנות, באופן שמצדיק חלופת מעצר.

בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי ציינו כי חלופת מעצר מתבססת על אמון בנאשם, שיכבד את החלטת בית המשפט, וכך תימנע הסכנה הצפויה ממנו. אך העורר, שהפר את כתב הערובה שעות אחדות לאחר שחתם עליו, ובאותה הזדמנות אף תקף את אשתו בצורה חמורה, הוכיח שאינו יכול לשלוט בעצמו, ומכל מקום שאינו ראוי יותר לאמון בית המשפט.

בא-כוח העורר טוען, בתשובה, כי לעורר אין עבר פלילי; כי זו פעם ראשונה שהוא נתון במעצר; כי הוא פעל תחת סערת רגשות, בגלל בגידת אשתו; וכי כיום, לאחר שהוא נתון במעצר זה כשלושה שבועות, הוא למד את הלקח ולכן לא צפויה ממנו כל סכנה לאשתו.

העובדה שלעורר אין עבר פלילי אינה בעלת משמעות רבה בעבירות מסוג העבירות בהן העורר מואשם. השאלה העיקרית במקרים כאלה היא, אם צפויה ממנו סכנה ממשית, אם ישוחרר מן המעצר. החוק קובע חזקה כי הוא מסוכן. כמו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי אני סבור כי חזקה זאת לא הופרכה. האפשרות שהוא למד את הלקח, בהיותו נתון במעצר, וכי הוא החליט ומסוגל לשלוט בעצמו, ולא לפגוע יותר באשתו, אינה יוצאת מגדר אפשרות. העובדה היא, שהוא לא קיים את ההתחייבות שקיבל על עצמו בכתב הערובה, ומכאן גם החשש שהוא לא יקיים את התנאים של חלופת מעצר.

לפיכך החלטתי לדחות את הערר.

עם זאת, בנסיבות המיוחדות של המקרה, אני סבור שראוי להחיש את שמיעת משפטו של העורר ככל שניתן, ואני מקווה שכך ייעשה.

הערר נדחה.