ע"א 2219/95 מדינת ישראל- משרד הבינוי והשיכון (מע"צ) נ. אריה יהונתן

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 2219/95

בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין

כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן

כבוד השופט י' אנגלרד

המערערת: מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (מע"צ)

נ ג ד

המשיבים: 1. אריה יהונתן

2. אברהם ערבה

ערעור על פסק-דין בית המשפט

המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 1.2.95

המ' 240/91; 613/91 שניתן על-ידי

כבוד השופט א' גורן

תאריך הישיבה: ט' בטבת תשנ"ח (7.1.98)

בשם המערערת: עו"ד נורית ישראלי

בשם המשיבים עו"ד יואל כץ

פסק-דין

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

1.בעקבות תפיסת מקרקעין על-ידי המדינה - משרד הבינוי והשיכון (מע"צ) ב 5.11.89 -, שהופקעו על פי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן: פקודת הדרכים), ב 18.3.65 -, הוגשה על ידי המשיבים - שני חקלאים - תביעת פיצויים בגין נזקים חקלאיים.

ועדה שדנה בעניינם, פסקה לכל אחד מהם פיצויים בסכומים שקבעה. פסיקתה לא הניחה את דעתם והם הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי לקבלת ההפרש בין הפיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם - לטענתם - לבין הסכומים שקיבלו בעקבות פסיקת הועדה. תביעתם אינה כוללת פיצויים עבור הקרקע. זאת, ככל הנראה, מהטעם שהופקע חלק קטן מזה המותר להפקעה ללא פיצוי.

בית המשפט המחוזי (השופט א' גורן (כתוארו אז)) נענה לתביעות המשיבים ופסק להם פיצויים על פי קביעות השמאים מטעמם. על כך ערעור המדינה.

2.בפתח דברי מוצאת אני לציין כי שתי התביעות הוגשו בדרך של המרצות פתיחה, ואינן מבהירות את עילת או עילות התביעה. זאת ועוד, בתביעה שהוגשה על-ידי המשיב 2 (להלן: ערבה) לא פורט כלל הנזק שנגרם לו. הוא ביקש לפסוק לו את "גובה הפיצוי הנכון" על הנזקים שנגרמו לו. שניהם המציאו לבית המשפט חוות דעת של שמאים מטעמם וכך עשתה גם המערערת שהמציאה חוות דעת שמאי מטעמה. לטענתה, שילמה היא למשיבים, בעקבות פסיקת הוועדה, סכומים העולים על הסכומים שנקבעו בחוות דעת השמאי מטעמה. על כל פנים, המשפט התנהל על פי כתבי התביעה הלוקים בחסר וגם מתוך פסק הדין לא ברור אם העילה היחידה בגינה נפסקו הפיצויים, היא העילה לפי פקודת הדרכים.

3.הפיצויים נפסקו לפי פקודת הדרכים, בגין ההפקעה ובעקבות הנזקים עקב התפיסה וזו הייתה ככל הנראה עילת התביעה של המשיבים. נראה, כי הן המשיבים והן בית המשפט בפסק דינו, יצאו מתוך הנחה כי מועד תפיסת המקרקעין, 5.11.89, לצורך הערכת הפיצויים, הוא מועד הפקעתם וכי יש להעריך את שווי הפיצויים נכון למועד זה. עמדתם זו מתבקשת מן העובדה שבפני בית המשפט היו חוות הדעת של השמאים שהתייחסו כולם כאחד, למצב הדברים בשטח, בעת התפיסה , 5.11.89, ולא בעת פרסום הצו, 18.3.65.

4.בית המשפט לא נתן דעתו לכך, שהמועד לעניין הערכת הפיצויים לפי פקודת הדרכים, הוא מועד הצו שהחיל את פקודת הדרכים על המקרקעין (18.3.65) ולא מועד תפיסת המקרקעין (5.11.89) ולא התייחס לסעיפים 3, 4(1), 9(ב)(1) לפקודת הדרכים ולסעיף 3(3) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצורכי ציבור, התשכ"ד1964-.

5.אשר על כן, נראה לנו כי פסק הדין עומד על בסיס שגוי ואנו מוצאים לבטלו ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי. בית המשפט יהיה רשאי, אם ימצא לנכון, לאפשר לצדדים לתקן את כתבי הטענות, להביא ראיות ולהעלות טענות ככל שייראה להם ולאחר מכן ינתן פסק-דין חדש.

הערעור מתקבל. כל אחד מהמשיבים ישלם למערערת הוצאות בסך 5,000 ש"ח.