רע"א 2876/97 בנק חקלאות לישראל בע"מ נ. משמרת-מושב עובדים להתישבות חקלאית

1.זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לפיה נדחתה עתירת המבקש (להלן - הבנק) לביטול החלטת המשקם לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב - 1992 (להלן - חוק ההסדרים) מיום 12.2.96 (להלן - ההחלטה). ההחלטה מאשרת הסדר מיוחד לפירעון חובות המשיב 1 (להלן- המושב) לנושיו (להלן - ההסדר). כל הנושים של המושב הסכימו להסדר, למעט הבנק, שהוא נושה מובטח באיגרת חוב שהחוב לזכותו עומד על כ- 35% מכלל החובות. תחת זאת ביקש הבנק למנות כונס נכסים מטעמו, על נכסי המושב.

2.ההסדר גובש בעבודה של צוות היגוי שמונה מטעם המשקם ואשר כלל את נציגי הנושים לרבות הבנק. עיקרו של ההסדר הוא פיצול חלקות החברים במושב, הקצאת חלקות נוספות וסילוק חובות של "חברים סרבנים" מתוך החלקות שתתקבלנה מן הפיצול וכן, הפחתה נוספת בשיעור של 14.3% מן החוב הבסיסי מעבר ל- 20% שהופחתו לפי סעיף 15(א) לחוק ההסדרים (ההפחתה חלה באופן יחסי על כל הנושים).

3.הבנק פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול החלטת המשקם בטענות של חריגה מסמכות וטעות גלויה על פני הפסק, וכן בטענה כי לא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון טענותיו להסדר אחר. כן התבקש בית המשפט על ידי הבנק, למנות כונס נכסים. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה על הסף בקובעו כי הבנק מנוע מלבקש לבטל את החלטת המשקם לאחר שקיבל כספים לפי ההסדר שאושר, שכן בהתנהגותו זו יש משום הסכמה לקבל את ההסדר שאושר בהחלטה ואין הבנק רשאי ליהנות מפירות חלקה האחד של ההחלטה ולבקש לבטל חלק אחר ממנה.

4.בבקשת רשות הערעור טוען הבנק כי התנגד לכל אורך הדרך להסדר, כי דחיית הבקשה מחמת מניעות אינה מבוססת מבחינה עובדתית וכי הכספים שקיבל הבנק אינם כספים שהתקבלו בקופה עקב הפעלתו של ההסדר, אלא כספים שהצטברו בקופה עקב תשלום חובות של חברי המושב ומכוח החלטה מאוחרת של המשקם (מיום 14.7.96). לגופו של עניין טוען הבנק כי המשקם אינו מוסמך להורות על הפחתה נוספת של החוב הבסיסי בשיעור של 14.3% מעבר ל20%- המותרים בהפחתה, מבלי לקבל את הסכמת כל הנושים לכך.

5.לאחר שעיינתי בבקשתו המפורטת של הבנק על נספחיה, ובתשובות המשיבים, לא מצאתי שיש מקום ליתן רשות ערעור.

לא נראה לי שיש להתערב בקביעת בית משפט קמא לפיה אין להפריד - כטענת הבנק - בין הסכומים שקיבל הבנק לפי החלטת המשקם מיום 14.7.96 מתוך תשלום חובות החברים לקופה, לבין ההסדר. החלטה זו היא מאוחרת להחלטת המשקם מיום 12.2.96 המאשרת את ההסדר. את ההחלטה המאוחרת יש לראות על רקע ההסדר הכולל וכחלק ממנו. מהחלטה נוספת של המשקם מיום 11.5.95, עולה, כי הכספים שהצטברו בגין תשלומי חוב של חברים באגודה באים במסגרת ההסדר. מסקנה זו מתחייבת גם מהגיונם של דברים. מדובר בחייב שהוא חדל פירעון ויש לפרוע את חובותיו לכלל הנושים באופן יחסי לחוב שלזכותם, מתוך מסכת הנכסים הכוללת. אין הבדל לעניין זה בין מקורם של הנכסים ואין מקום לקבוע כללים שונים לחלוקתם של הכספים שנצברו בקופה עקב תשלום חובות החברים ולחלוקתם של כספים שיצטברו לאחר ביצוע ההסדר.

6.אוסיף ואומר כי גם אלמלא עמדה כנגד הבנק טענת מניעות, לא הייתי מוצאת שיש לראות בהחלטה, החלטה בטלה מחמת חריגה מסמכות. סעיף 27 לחוק הההסדרים קובע: "על פסק המשקם יחולו הוראות פרק ה' לחוק הבוררות". בדיני בוררות נקבע לא אחת כי "מגמת בית המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר" (ע"א 823/87 דניה סיקוס חברה לבניה נ. ס.ע. רינגל בע"מ , פ"ד מב(4) 605). לאור זאת, ולאור תכליתו של חוק ההסדרים להביא למצב שבו יושגו במהירות וביעילות הסדרים שיאפשרו לנושים לגבות חלק מחובם ויאפשרו למגזר החקלאי להשתקם ולפתוח דף חדש, יש מקום ליישם מדיניות שיפוטית זו גם לעניין החלטות המשקם.

7.זאת ועוד, גם אילו היתה ההחלטה כזו חורגת מסמכות המשקם, גם אז היה מקום להפעיל - מכוח סעיף 27 לחוק ההסדרים - את סעיף 26 לחוק הבוררות, הקובע, כי בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול אף אם התקיימה אחת מעילות הביטול "אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין". וכבר נפסק לעניין חריגה מסמכות של בורר (שהיא עילה לביטול פסק בורר לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות) כי "גם אם הבורר פעל ללא סמכות, עדיין אפשר לאשר את הפסק אם יימצא, לאור מכלול נסיבות המקרה, כי לא נגרם עוול לאף אחד מהצדדים" (ע"א 79/76 מרציאנו נ' בן-שושן , פ"ד ל (3) 729, 735). דברים אלה יפים גם לעניין פסק משקם.

8.בענייננו, סבורה אני שלא נגרם עיוות דין. במה דברים אמורים? טוען הבנק כי המשקם לא היה רשאי לאשר בהסדר שהבנק התנגד לו, הפחתה העולה על 20% מהחוב, אותה רשאי היה להפחית לפי סעיף 15(א) לחוק ההסדרים. ההפחתה הנוספת בשיעור של 14.3%, נעשתה על כן ללא סמכות. אמנם, למשקם ניתנה סמכות לפי סעיף 21 לחוק ההסדרים, להפחית מהחוב הפחתה נוספת מעבר ל20%- בשיעור של עד 32% נוספים, אולם אישור הפחתה בהסדר נושים לחוד והפחתה על ידי המשקם במסגרת סמכויותיו לפי סעיף 21 לחוד. טענה זו אין לדחותה בקש , אלא שאין בה - לדעתי - כדי להביא לביטול ההחלטה. גם אם החלטת המשקם לא נתקבלה בהליך המתאים ואפילו יש בכך חריגה מסמכות, שוכנעתי כי אין מקום לבטל את ההחלטה, שכן, לא נגרם עיוות דין בעטייה. ההסדר היה לטובת כלל הנושים וההפחתה נעשתה מטעמים ראויים והיא נמוכה בהרבה מזו שהמשקם יכול היה לעשותה מתוקף סמכותו ללא הסדר נושים, בשלב אחר. התוצאה שהושגה ראויה היא ובסופה של דרך, ניתנה להשגה במסגרת סמכות המשקם. במקרה כזה ראוי להפעיל את סעיף 26 לחוק הבוררות החל, בשינויים המחוייבים, על פסק המשקם מכוח סעיף 27 לחוק ההסדרים ולדחות את בקשת הביטול אף אם התקיימה אחת מעילות הביטול.

9.אשר על כן הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיבים 1,2,3 הוצאות בסך 5,000 ש"ח לכל אחד.