בג"ץ 3208/97 סמהדן סאלם נ. מדינת ישראל

1.העורר נעצר ביום 26.4.97 לצורך חקירה כחשוד בביצוע עבירות נגד בטחון המדינה. בית משפט השלום האריך את מעצרו מפעם לפעם. ביום 22.5.97, בטרם חלפו 30 יום למעצרו, החליט בית משפט השלום, על יסוד בקשה שהוגשה באישור היועץ המשפטי לממשלה, להאריך את מעצרו בעשרה ימים, עד יום 2.6.97. העורר הגיש ערר על החלטה זאת לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. הערר נדחה ביום 25.5.97. העורר הגיש ערר על ההחלטה של בית המשפט המחוזי. הערר הוגש על ידי בא-כוח העורר ביום 26.5.97, ובפתח הערר נאמר כך: "מבוקש לקבוע הדיון ליום 27.5.97 בין השעות 11.00-08.30, שאז מופיע הח"מ ממילא בפני כב' בית המשפט העליון בע"פ 331/97. אם לא ניתן הדבר, מבוקש לקבוע ליום 30.5.97, בהעדר כל תאריך פנוי אחר". כיוון שביום 27.5.97 ישבתי כל הבוקר בהרכב שדן במשפטים אחרים, וכיוון שבא-כוח העורר לא היה פנוי בכל תאריך אחר, שמעתי את הערר, כבקשתו, ביום 30.5.97, הוא יום ששי, לקראת הצהרים.

2.בפתח הדיון הודיעה באת-כח המדינה כי בינתיים הוציא שר הבטחון צו מעצר מינהלי נגד העורר, מכוח סעיף 2 לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), התשל"ט1979-, לפיו יהיה העורר נתון במעצר מינהלי מיום 1.6.97 שעה 14.00.

3.הודעה זאת עוררה את השאלה אם הערר לא הפך להיות תיאורטי. שהרי, בגלל השבת שבפתח, ההחלטה בערר, לאחר שקילת הטענות, לא תינתן אלא ביום א', 1.6.97. אולם אותו יום, גם אם אחליט לקבל את הערר, ולשחרר את העורר מן המעצר בו הוא נתון לצורך חקירה פלילית, הוא יעצר מכוח צו המעצר המינהלי. אף-על-פי כן ביקש בא-כוח העורר שאשמע את טענותיו ואכריע בהן לגוף הענין. וכך אני עושה.

4.הטענה הראשונה שמעלה בא-כוח העורר היא, שטעה בית משפט השלום כאשר החליט, ביום 22.5.97, להאריך את מעצר העורר בנוכחות העורר, אך ללא נוכחות בא-כוחו. ומדוע לא היה בא-כוח העורר נוכח בדיון על הארכת המעצר? כיוון שבא-כוח העורר הודיע לבית המשפט לפני אותו דיון, שאינו יכול להיות נוכח בדיון באותו מועד, בשל עיסוקים אחרים. על כך כתב בית משפט השלום (סגן הנשיא ח' נחמיאס) בהחלטתו: "הייתי שוקל לדחות את הדיון על מנת שיתקיים במעמד עו"ד זילברמן בשבוע הבא, אלא שעו"ד זילברמן מודיע שאין לו שום יום פנוי בשבוע הבא". בא-כוח העורר היה סבור כי ראוי, בשל כך, לבטל את החלטת המעצר. הוא העלה טענה זאת בערר לבית המשפט המחוזי. לטענתו, מן הראוי היה שבית משפט השלום ייענה להצעתו ויקיים את הדיון למחרת היום, כלומר, ביום ששי 23.5.97, או לחלופין שיקיים את הדיון במועד שנקבע, כלומר, ביום 22.5.97, אולם יעתיק אותו מבית משפט השלום באשקלון אל בית המשפט בבאר-שבע, ויקבע אותו לשעה 08.30 בבוקר, כדי שבא-כוח העורר יוכל להיות נוכח בדיון. בית המשפט המחוזי (השופטת ר' אבידע) דחתה טענה זאת, וכך אמרה:

"אכן, ראוי, ככל שניתן, שתתאפשר נוכחותו של סניגור בדיון, ואולם אין זאת אומרת שבית המשפט צריך להכפיף את סדר דיוניו אך לפי יומניהם של מי מהצדדים."

בא-כוח העורר חוזר על טענה זאת גם בפני. ואני אין לי אלא לאמץ את התשובה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי. ולא למותר לחזור ולציין כי גם בערר שהגיש לבית משפט זה, לא נתן בא-כוח העורר ברירה לבית המשפט אלא לשמוע את הערר באחד משני מועדים שציין כמועדים נוחים מבחינתו. מכל מקום, ברור כי העובדה שהדיון בהארכת המעצר התקיים במועד שהתקיים, ולא במועד נוח לבא-כוח העורר, אינו טעם לבטל את ההחלטה של בית המשפט.

5.טענה שניה בפי בא-כוח העורר היא שבית משפט השלום היה חסר סמכות כאשר החליט להאריך את מעצר העורר מיום 22.5.97 עד יום 2.6.97. וכל כך למה? משום שסעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשכ"ו1996-, קובע כי בית משפט השלום מוסמך להאריך מעצר מעת לעת לתקופה שלא תעלה על 15 ימים, ובסך הכל לא יאריך את המעצר לתקופה העולה על 30 ימים, אלא אם כן הבקשה למעצר הוגשה באישור היועץ המשפטי לממשלה. אמנם כאן הוארך המעצר מעבר לתקופה של 30 יום על יסוד בקשה שהוגשה באישור היועץ המשפטי לממשלה. אולם, טוען בא-כוח העורר, לפי סעיף 17 היה בית משפט השלום חייב למצות קודם לכן את תקופת 30 הימים, כלומר, להאריך את המעצר רק עד יום 25.5.97. רק בחלוף 30 ימים למעצר, לטענת בא-כוח העורר, רשאי היה היועץ המשפטי לממשלה להגיש בקשה להארכת המעצר, ורק אז רשאי היה בית המשפט לדון בבקשה כזאת. העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה שקל והחליט לבקש את הארכת המעצר ימים אחדים לפני שמלאה המכסה של 30 ימי מעצר, פוסלת את הבקשה של היועץ המשפטי לממשלה ואת ההחלטה של בית המשפט.

טענה זאת נטענה גם בפני בית המשפט המחוזי ונדחתה על ידו. אני מסכים עם בית המשפט המחוזי. הפירוש שבא-כוח העורר נותן לסעיף 17 אינו עולה מלשון החוק, אינו נדרש מבחינה הגיונית ואינו אפשרי מבחינה מעשית. הדברים נתבררו, לדעתי, בעת הדיון, כאשר שאלתי את בא-כוח העורר מתי מותר ליועץ המשפטי לשקול ולהחליט שהוא מבקש הארכת המעצר: דקה אחרי שחלפו 30 הימים? דקה לפני שחלפו 30 הימים? שעות אחדות, או יום אחד, או יומיים, לפני שמלאה המכסה? שאלתי ולא קיבלתי תשובה טובה. התשובה הטובה היא, לדעתי, שהיועץ המשפטי רשאי לבקש הארכת המעצר, ובית המשפט רשאי לדון בבקשה כזאת, זמן סביר לפני שנסתיימה תקופת המעצר, לפי נסיבות המקרה.

6.הטענה החשובה בפי העורר היתה כי, לגוף העניין, לא היתה הצדקה להחזיקו במעצר. טענה זאת הועלתה בפני בית משפט השלום ובפני בית המשפט המחוזי. כדי לברר טענה זאת עיינו בתי המשפט, גם בית משפט השלום וגם בית המשפט המחוזי, בחומר חסוי, והשתכנעו כי החומר מצדיק הארכת המעצר.

לא נתבקשתי לעיין בחומר החסוי, ואין לי יסוד לומר כי בית משפט השלום, ובערר בית המשפט המחוזי, טעו בעניין זה.

אשר על כן אין בטענות של בא-כוח העורר כדי להצביע על טעות שתצדיק ביטול ההחלטה של בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.