דנ"א 3392/02 יפת לוי נ. ועד מקומי כפר עבודה פוריה

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון, ולפיו התקבל ערעורו של המשיב 1 (להלן: המשיב ) על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ובוטל צו האוסר על המשיב להפסיק את אספקת המים לעותר. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

העותר ובני משפחתו מתגוררים ביישוב פוריה. המשיב הוא הוועד המקומי המוניציפאלי המופקד על ניהול היישוב. המשיב מקבל את אספקת המים מהמשיבה 2 ( מקורות ) לנקודת אספקה מרכזית. מנקודה זו מספק המשיב מים, לצריכה ביתית ולצורכי חקלאות, לכלל תושבי היישוב. מקורות מחייבת את המשיב בתמורת המים שהיא מספקת לו, ואילו המשיב מחייב את התושבים בתשלום תמורת המים בהתאם להיקף הצריכה. ככלל התושבים, גם העותר ומשפחתו קיבלו ומקבלים מן המשיב אספקת מים לצורכיהם, אך מזה שנים עומד העותר בסירובו לשלם למשיב תמורת המים המסופקים לו. משתפח חובו של העותר לסכום ניכר, שיגר אליו המשיב התראה לפני ניתוק המים. בעקבות זאת, הגיש העותר לבית המשפט המחוזי בנצרת תביעה למתן צו מניעה קבוע שיורה למשיב שלא לנתקו מאספקת המים. המשיב הגיש תביעה-שכנגד, בה התבקש בית המשפט לחייב את העותר בתשלום חובו בגין אספקת המים. בית המשפט המחוזי קיבל את שתי התביעות: הוא חייב את העותר בתשלום חוב המים, אך אסר על המשיב להפסיק את אספקת המים לעותר. בית-משפט זה, שלפניו ערער המשיב על חלק זה של פסק הדין, קיבל את הערעור וביטל את הצו.

הכרעתו של בית המשפט שלערעור התבססה על ארבעה עיקרים: האחד, כי הנחת הבסיס של חוק המים היא שמים מסופקים תמורת תשלום, וכי לעניין זה אין יסוד להבחין בין רשות שלטונית המספקת מים לבין גוף פרטי העוסק בכך; השני, כי העותר מקבל את אספקת המים מן המשיב ולא (כטענתו הבלתי-מוכחת) ממקורות; השלישי, כי העותר איננו חסר אמצעים אלא סרבן תשלום, שאת חובו תמורת המים המסופקים לו מבקש הוא להטיל על כלל התושבים האחרים; והרביעי, כי משהיתרה המשיב בעותר מראש, אין עוד מקום לחייבו להמשיך ולספק לו מים, שכן - בניגוד לסברתו של בית המשפט המחוזי - כלל אין המדובר ב"ניתוק של קבע" של העותר ממערכת אספקת המים, אלא אך בהפסקה זמנית של האספקה, כאשר "המפתח לברז" מצוי בידי העותר. עם זאת יצוין, כי בית המשפט הסתפק בהכרעה המבוססת על נסיבותיו העובדתיות של המקרה הנתון, בעוד שאת השאלה הכללית בדבר טיב והיקף הסמכות הנתונה לרשות מקומית לנתק את אספקת המים הניח בית המשפט בצריך עיון. כדבריו:

הנחת הבסיס של חוק המים היא שמים מסופקים תמורת תשלום. בנסיבות העניין שבפנינו על רקע מערכת היחסים שבין המושב (המשיב) למשיב (העותר), בשים לב לטיעונים והראיות שהובאו בערכאה הראשונה אין מקום לחייב את המושב להמשיך לספק מים למשיב, בלא תמורה, הכל בכפוף למתן התראה הולמת. השאלה הכללית והרחבה בדבר טיבה והיקפה של הסמכות המסורה לרשות מקומית לנתק מים תמתין להכרעה בנסיבות מתאימות.

העיון בעתירה לא שיכנע אותי כי פסק הדין שלערעור מקים עילה לקיומו של דיון נוסף. אף אם ניתן להסכים, כי בקביעה בדבר עצם קיומה של סמכות לניתוק אספקת מים על-ידי רשות מקומית בנסיבות מסוימות, יש משום חידוש, הרי שמדובר, לטעמי, בקביעה מוצדקת, שאיננה מעוררת כל קשיות מיוחדת. ואילו השאלה הכללית - והקשה יותר - בדבר היקפה וטיבה של סמכות זו, הושארה בצריך עיון, תוך שההכרעה לגביה הוגבלה במפורש לנסיבות המקרה הנתון. ממילא לא נפסקה בעניין זה הלכה הסותרת הלכה קודמת, או שיש בה משום חשיבות, קשיות או חידוש, העשויים להעמיד עילה לקיום דיון נוסף, כדרישת סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-.

העתירה נדחית.