דנ"א 3392/02 יפת לוי נ. ועד מקומי כפר עבודה פוריה

מבוא

1.זוהי בקשה למתן סעד זמני, לפיו יימנע המשיב מניתוק אספקת המים למבקש עד להכרעה בבקשת המבקשים לקיומו של דיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון שניתן בע"א 7262/00. בפסק-דין זה נקבע, כי משיב 1, וועד מקומי כפר עבודה פוריה (להלן: "המשיב"), היה מוסמך שלא להמשיך לספק מים למבקש, שמזה מספר שנים אינו משלם את מחיר המים.

רקע עובדתי

2.המבקש ובני משפחתו מתגוררים בכפר עבודה פורייה, המנוהל על ידי וועד מוניציפאלי, הוא המשיב. למבקש נוצר חוב עקב אי-תשלום תמורת המים שהוא ובני משפחתו צרכו, בין היתר, לשימושים חקלאיים (להלן: "החוב"). משעמד המבקש בסירובו, שלח לו הוועד התראה אחרונה לפני ניתוק, ובעקבות כך הוגשו לבית המשפט המחוזי שתי תביעות: האחת , היא תביעתו של המבקש לצו מניעה קבוע המורה למשיב להימנע מניתוק אספקת המים. השניה , היא תביעה שכנגד בה עתר המשיב לחייב את המבקש לשלם את חובו.

בית המשפט המחוזי, החליט לקבל את שתי התביעות: הוא חייב את המבקש לשלם למשיב את החוב, ויחד עם זאת אסר על המשיב לנתק את אספקת המים למבקש. בית משפט ביסס את פסיקתו על כך שרשות מקומית לא הוסמכה בחוק לנתק אספקת מים ניתוק של קבע, ומשכך על הרשות לפנות לדרכי הגבייה הקבועות בחוק.

3.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור על ידי המשיב לבית המשפט העליון. בית משפט זה, מפיה של כבוד השופטת מ' נאור, החליט לקבל את הערעור באומרו (ראה פסקה 22 לפסק הדין):

"הנחת הבסיס של חוק המים היא שמים מסופקים תמורת תשלום. בנסיבות העניין שבפנינו על רקע מערכת היחסים שבין המושב למשיב, בשים לב לטיעונים ולראיות שהובאו בערכאה הראשונה אין מקום לחייב את המושב להמשיך לספק מים למשיב, בלא תמורה, הכל בכפוף למתן התראה הולמת. השאלה הכללית והרחבה בדבר טיבה והיקפה של הסמכות המסורה לרשות מקומית לנתק מים תמתין להכרעה בנסיבות מתאימות".

בעקבות פסק הדין הגיש המבקש בקשה לקיומו של דיון נוסף, ויחד עמו הוגשה הבקשה דנן לקבלתו של סעד זמני. לטענת המבקש, פסק דינו של בית המשפט העליון מעלה סוגיות חוקתיות ואחרות, בין היתר, בשאלת הסמכות לניתוק מים ככלי לגביית חובות מים, ועל כן ראוי הוא לבחינה נוספת.

4.לאחר שבחנתי את הבקשה למתן סעד זמני ואת תגובות המשיבים, ולאחר שעיינתי בפסקי-הדין של בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות. כידוע, הכלל הוא כי ערכאת הערעור לא בנקל תושיט סעד זמני מקום שניתן פסק דין על ידי הערכאה הדיונית. על המבקש סעד זמני בערעור רובץ נטל כבד להראות כי סיכויי הצלחתו בערעור גבוהים, וכי במידה ותידחה בקשתו ייגרם לו נזק בלתי הפיך. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בבקשה לסעד זמני במהלך דיון בבקשה לקיומו של דיון נוסף. שכן, ככלל, בקשות לדיון נוסף מתקבלות במשורה, ומכאן הנטייה להימנע ממתן סעד זמני בשלב זה של ההליכים. באשר לעניינו של המבקש - ספק בעיני אם הוא עמד בנטל להראות כי סיכויו לקיום דיון נוסף טובים. אך זו אינה המשוכה היחידה העומדת בדרכו, הואיל וגם "הנזק" לו הוא צפוי, הוא נזק כספי בלבד, מאחר וכל מה שנדרש ממנו לעת הזו, הוא לשלם את התמורה עבור המים שצרך. מכאן, שגם אם דרכו בבקשה לדיון נוסף תצלח, ניתן יהיה להיטיב את נזקו של המבקש באותה דרך, היינו, על ידי חיובו של משיב 1 להחזיר למבקש את הכספים ששילם. כך או כך, בפסק-דינו של בית המשפט העליון נקבע הסדר המבוסס על הצהרתו של המשיב, לפיו ייפתחו המים למשך שעתיים בכל יום, ומעבר להסדר זה לא ראיתי מקום או עילה למתן סעד נוסף.

הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 2000 ש"ח.