ע"פ 5023/02 משה קלימיאן נ. מדינת ישראל

השופט א' גרוניס :

1.המערער הורשע בעבירה של התפרעות ובעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תעבורה, לפי סעיפים 152 ו-332(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בית המשפט המחוזי בירושלים השית על המערער ארבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל בין כותלי הכלא (בניכוי שישה ימי מעצר) וכן שנים עשר חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה דומה לזו בה הורשע תוך שלוש שנים. הערעור שבפנינו מכוון נגד ההרשעה ולחלופין נגד חומרת העונש.

2.בית המשפט המחוזי מצא, כי המערער ואחרים השתתפו בהתפרעות בכביש המוביל לקריית ארבע. במהלכה של ההתפרעות, כך קבע בית המשפט המחוזי, יידה המערער אבנים לעבר משאית שנשאה מטען של מלט. למשאית נגרם נזק רב. לא מצאנו יסוד להשגות כנגד ההרשעה חרף טענותיו הממוקדות והענייניות של הסניגור. ההרשעה התבססה על דברים שנאמרו על ידי המערער למספר אנשי משטרה ובהם הודה בכך שזרק אבנים על המשאית. הנסיבות של מתן האמרות היו כאלה שלא נתבקשה ולא נדרשה אזהרה של המערער, ועל כן בהחלט ניתן להתחשב בהן. בית המשפט אף לא התעלם מכך שבעת שנאמר למערער כי הוא מעוכב, היינו בעת שהייתה התייחסות פורמלית לסיטואציה, הוא הכחיש שיידה אבנים במשאית. להודאות בפני אנשי המשטרה מצטרף זיהויו של המערער על ידי נהג המשאית, על פי החולצה האדומה שלבש, הן במקום האירוע בעת שאנשי המשטרה הגיעו למקום עם הנהג והן בתחנת המשטרה על דרך זיהוי ספונטני. מכאן, שבדין הורשע המערער.

3.לעניין העונש העלה הסניגור המלומד את הנסיבות האישיות הקשות וביניהן העובדה שלמערער אח מפגר, אביו נפצע קשה בתאונת דרכים ואמו חולה במחלה קשה. נתונים אלה וכן העובדה שהמערער נמצא במעצר בית במשך תקופה ארוכה, עמדו בפני בית משפט קמא עת שגזר את הדין. אין צורך לחזור ולהדגיש את החומרה היתרה של עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תעבורה. ידויי אבנים על מכונית עלול להסתיים בתוצאות קשות ביותר, עד כדי אובדן חיי אדם. העונש שהושת, ארבעה חודשי מאסר לריצוי בין כותלי הכלא, הינו עונש קל יחסית. ניתן אולי לשאול, אם נגזרו ארבעה חודשים מדוע שלא ירוצו בעבודות שירות? התשובה היא שבית משפט קמא כבר נתן משקל ראוי ונכון לנסיבות האישיות הקשות ואלה הביאו אותו לקציבת עונש קל, כאמור. אין מקום להקלה נוספת, שכן יהא בה כדי ליתן מסר בלתי ראוי לאלה המיידים אבנים בעוברי דרך תמימים.

אי לכך הערעור נדחה על שני חלקיו.

ש ו פ ט

המשנה לנשיא ש' לוין:

אני מסכים.

המשנה לנשיא

השופט א' א' לוי :

אני מסכים לדחיית הערעור על ההרשעה. באשר לעונש - מקובלת עלי ההשקפה שבעונש המאסר שנגזר למערער אין פן של חומרא, ואפשר שהוא אף נוטה לקולא מרמת הענישה בה נוקט בית משפט זה כלפי מבצעיה של עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. ואם חרף זאת מצאתי את עצמי חולק על דעתם של חברי, אני עושה זאת לאחר ששוכנעתי כי שליחתו של המערער לשאת בעונשו במיתקן כליאה, כרוך בה נזק גדול לאין שיעור מהתועלת שבה. אני סבור שנכון היה ליתן משקל מכריע לנסיבותיו האישיות החריגות של המערער, ובעיקר למחלתה של אמו ולמגבלות מהן סובל אביו בעקבות פגיעתו בתאונת דרכים. לנאשמים מסוג זה כיוון המחוקק שעה שאפשר לבית המשפט להמיר עונש מאסר שנגזר להם בעבודות שירות, ולו דעתי היתה נשמעת, כך היה נכון לנהוג במערער זה.

ש ו פ ט

לפיכך, הוחלט פה-אחד לדחות את הערעור על ההרשעה, וברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט א' א' לוי, אנו דוחים את הערעור על העונש.

המערער יתייצב לריצוי עונשו במזכירות בית המשט המחוזי בירושלים ביום 2.2.03 עד השעה 10:00.