בג"ץ 5188/99 משה אור נ. מדינת ישראל

בענין שלפנינו נפלה תקלה. העורר הורשע בעבירות מס, והחל לרצות, לאחר שהופעל כנגדו מאסר על-תנאי, עונש של 10 חודשי מאסר וקנס של 20,000 ש"ח או ארבעה חודשי מאסר נוספים תמורתם. העורר הגיש ערעור על פסק-הדין, אולם לא ביקש מייד עם הינתנו עיכוב ביצוע תשלום הקנס שהוטל עליו, ואשר תמורתו נקבע, כאמור, כי יהיה עליו לרצות ארבעה חודשי מאסר.

משלא עוכב ביצוע עונש החיוב בקנס והקנס לא שולם, הרי על-פי סעיף 46 לחוק העונשין, תשל"ז1977- ארבעת חודשי המאסר הראשונים שריצה העורר נחשבו לו תמורת הקנס. בינתיים, לו היה חייב לרצות אך את עונש המאסר שהוטל עליו - ללא עונש המאסר תמורת הקנס - היה משתחרר ביום 1.7.99. העורר לא שוחרר בהתחשב בהוראת סעיף 46 הנ"ל.

ערעורו של העורר על פסק-הדין נדחה.

העורר פנה מספר פעמים לבית-המשפט בבקשה לקבלת ארכה לתשלום הקנס. במסגרת פניותיו של העורר לבית-המשפט לקבלת ארכה לתשלום הקנס, ניתנה בעניינו החלטה אשר נמצא כי היא שגויה, אולם אף משניתנה לו ארכה כאמור, לא שילם הוא את הקנס.

בעררו בפניי מבקש העורר לשחררו מן המאסר על אף שלא שילם את הקנס.

הפתרון הנראה לי במצב עניינים זה, ולכך גם מסכימה המדינה הוא עיכוב ביצוע עונש הקנס למפרע, מיום מתן פסק-הדין, עד ליום 1.7.99 - התאריך שבו התחיל לרצות את עונש המאסר.

במצב עניינים זה, מניין ימי עונש המאסר שהוטל על העורר תמורת קנס מתחיל ביום 1.7.99.

העורר יוכל להשתחרר מן המאסר עם תשלום הקנס, שבחישובו יש לקחת בחשבון את התקופה שריצה במאסר.