ע"א 6283/97 אלכסנדרוב יאניקה נ. מדינת ישראל

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 6283/97

בפני: כבוד השופט ת' אור

כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן

כבוד השופט י' טירקל

המערערים: 1. אלכסנדרוב יאניקה

2.אלכסנדרוב ארתור

נ ג ד

המשיבה: מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.10.97 בתיק הצהרות מוות 1/97 שניתנה על ידי כבוד השופט ע' גרשון

בשם המערערים: עו"ד אפרים גלסברג

בשם המשיבה: עו"ד רחל שני-שרפסקי

פסק דין

השופט ת' אור :

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ע' גרשון), בו דחה בית המשפט את בקשתם של המערערים להצהיר על מותו של ויקטור אלכסנדרוב ( להלן: אלכסנדרוב ).

1.אלה העובדות, לגביהן אין מחלוקת בין הצדדים. אלכסנדרוב היה קצין מכונה באוניה "צים ישראל". הפעם האחרונה בה נראה אלכסנדרוב היתה בשעה 23:50 ביום 20.4.95. הוא נראה באותה שעה במעלית שעלתה מכיוון חדר המכונות של האניה אל קומות המגורים שבה. באותה עת, היתה האניה בהפלגה מקינגסטון שבג'מאייקה לסוואנה שבג'ורג'יה, ארה"ב. האניה היתה בלב ים, כ25- מילין ימיים דרומית מזרחית לסוואנה.

העלמותו של אלכנסדרוב התגלתה סמוך לשעה שש בבוקר יום ה21.4.95-, כאשר אלכסנדרוב לא התייצב למשמרתו. משלא נמצא אלכסנדרוב בחיפוש ראשוני שנערך באניה, הכריז קברניט האניה על מצב העדרות - אפשרות נפילת אדם לים. הוחל בחיפושים באניה, כמו גם מחוצה לה, בים ובאויר. אלכסנדרוב לא נמצא בחיפושים. מאז, לא הגיע ממנו אות חיים.

2.ביום 19.5.97, בחלוף כשנתיים מיום העלמו של אלכסנדרוב, פנו לבית המשפט המחוזי בחיפה אשתו של אלכסנדרוב, יאניקה, היא המערערת 1, ובנו ארתור, הוא המערער 2 (אשר יקראו ביחד להלן: המערערים ). בקשתם היתה, כי בית המשפט יצהיר על מותו של אלכסנדרוב, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 2 לחוק הצהרות מוות, התשל"ח1978- ( להלן: חוק הצהרות מוות ). ביסוד הבקשה עמדה טענתם של המערערים, כי אלכסנדרוב הוא "נספה" במובן החוק האמור. "נספה" מוגדר בסעיף 1 לחוק האמור כ"מי שעקבותיו נעלמו זה שנתיים, ויש יסוד להנחה שהוא מת עקב מאורעות מלחמה או מאורעות טבע או תאונה".

3.בית המשפט דחה את הבקשה. בית המשפט עמד על כך, שהתיזה העיקרית לה טענו המערערים היתה כי אלכסנדרוב נפטר בתאונה, שבה נפל לים ומצא את מותו. בית המשפט קבע, נוכח מסקנותיהן של שתי חקירות שנערכו בענין, כי המערערים לא הרימו את הנטל הרובץ עליהם להראות כי אלכסנדרוב מת עקב אחד מן המאורעות המפורטים בהגדרת "נספה" שבסעיף 1 לחוק הצהרות מוות. לפיכך, נדחתה הבקשה.

כנגד פסק דין זה מופנה הערעור שבפנינו.

4.נקודת המוצא לדיון מצויה בחוק הצהרות מוות, תשי"ב1952- ( להלן: החוק המקורי ). חוק הצהרות מוות, בנוסחו העדכני, הוא גלגול שני של החוק המקורי. תכליתם של שני החוקים זהה: "לקבוע הלכה למקרים שאיש מת בנסיבות מסויימות שאי אפשר להוכיח בדרך הרגילה את עובדת מותו" (דברי שר המשפטים, ד' יוסף, בהציגו את החוק המקורי לקריאה ראשונה בפני הכנסת ( דברי הכנסת 10, ישיבה י'ז, יג' חשוון תשי"ב (12 נובמבר 1951), בעמודים 364-363). המדובר במקרים, בהם אין ראיות ישירות על הסיבה למותו של אדם. המסקנה כי אדם מת מוסקת, על כן, כמסקנה של שכל ישר, הנעוצה בנסיבות מוגדרות הקבועות בחוק.

5.החוק המקורי איפשר להצהיר על מותו של אדם באחד משני טיפוסים של מקרים. טיפוס אחד הוא של נעדרי מלחמת העולם השניה. טיפוס מקרים זה אינו רלוונטי לענייננו. טיפוס המקרים הרלוונטי לענייננו הוא של "נספה". המדובר ב"אדם שעקבותיו נעלמו יותר משנתיים, ויש יסוד לשער שהוא מת עקב מאורעות מלחמה או מאורעות טבע פתאומיים או תאונה". ישנן, אם כן, שתי דרישות לביסוס מסקנה כי פלוני הוא "נספה": האחת היא חלוף תקופה קצרה יחסית של שנתיים. השניה היא הוכחה של נסיבות מיוחדות, אשר יש בהן, מעצם טיבן, סכנת נפשות כזו המצדיקה הצהרה על מותו של אדם בתוך שנתיים בלבד מיום העלמו.

6.בחוק הצהרות מוות, אשר נתקבל בשנת 1978, שונתה הקטגוריה של נעדרי מלחמת העולם השניה, והוחלפה בקטגוריה של נספה שנות השואה. לענייננו חשובה העובדה, שנקבעה קטגוריה נוספת, של מי שהוגדר "נעדר". המדובר בקטגוריה שיורית, הכוללת מי שאינו נספה (או נספה שנות השואה), "ועקבותיו נעלמו זה שבע שנים וכל המאמצים לגלות את עקבותיו לא הצליחו, ובנסיבות הענין יש יסוד להנחה שמת". על התכלית ביסוד הוספת קטגוריה זו נאמר בדברי ההסבר שבהצעת החוק (הצעת חוק הצהרות מוות (תיקון), תשל"ה1974-, הצעות חוק 1155, ב' בטבת תשל"ה, 16.12.1974), כי:

"נראה צורך למלא חסר בחוק כפי שהוא כיום, לפיו ניתן להצהיר על מותו של אדם רק אם עקבותיו נעלמו עקב נסיבות מיוחדות המפורטות בחוק, ולא ניתן להצהיר על מותו של אדם שנעלם בנסיבות בלתי ידועות. הצעת החוק באה לאפשר הצהרת מוות גם במקרים אלה, בתנאים מסויימים".

7.מדברים אלה מצטייר ועולה המערך החקיקתי שנוצר בעקבות קבלת החוק משנת 1978. במסגרת מערך זה, קיימות שתי קטגוריות (פרט לקטגוריה המיוחדת של נספי שנות השואה). האחת, מיועדת למקרים מיוחדים, המפורטים בחוק. זו הקטגוריה של "נספה". השניה, זו שהוספה לחוק, של מי שנעלם בנסיבות לא ידועות. זהו "נעדר".

השוואה בין ההגדרות של שני המונחים מגלה, כי בקטגוריה החדשה של "נעדר" יש גם כדי להקל עם המבקשים הצהרות מוות, וגם כדי להקשות עימם. בצד ההקלה, לא נדרשת הוכחה בדבר נסיבות מיוחדות הנוגעות להיעלמו של האדם לגביו מתבקשת הצהרת המוות. החוק מסתפק בכך, ש"כל המאמצים לגלות את עקבותיו לא הצליחו, ובנסיבות הענין יש יסוד להנחה שהוא מת".

בצד ההחמרה, נקבע כי ניתן לקבל הצהרת מוות על מי שהוא בבחינת נעדר בחלוף שבע שנים מיום העדרו, בעוד ומקום בו מוכחות נסיבות מיוחדות של סכנת חיים, כמפורט בהגדרת "נספה", התקופה המיזערית הנדרשת היא שנתיים בלבד.

8.הטעם ביסוד הבדלים אלה בין הגדרת "נספה" לבין הגדרת "נעדר" הוא ברור. כאשר מדובר במי שהוכחו לגביו במידה מספקת נסיבות של סכנת חיים ממשית אשר בצידה סיכון ממשי להיעלמות, אין טעם רציונלי בהמתנה ממושכת עד להצהרה על מותו. הנסיבות של סכנת חיים ממשית מאפשרות, בחלוף תקופה קצרה יחסית, להכריז על מותו של אותו אדם. מרכז הכובד של הגדרת "נספה", מצוי על כן בשאלת התקיימותו של אירוע קיצוני - מלחמה, תאונה, מאורע טבע פתאומי - אשר יש בו משום " סכנת נפשות " (הצעת חוק הצהרות מוות, תשי"א1951-, הצעות חוק 79 יז' באייר תשי"א, 23 במאי 1951; ההדגשה הוספה). כאשר אדם נסע במטוס שהתרסק אל תוך הים, או באניה שטבעה במצולות, כאשר היה במקום שבו היה שיטפון בעצמה ניכרת, כאשר שהה בעיר שהפכה עיי חורבות בשל רעידת אדמה, ולא נתגלו ממנו כל אותות חיים, ניתן בדרך כלל להניח, בחלוף שנתיים מיום המקרה, כי אותו אדם אינו עוד בין החיים. אכן, המשותף לאירועים אלה - כמו לאירועים נוספים העשויים להיכנס בגדר הנסיבות המפורטות בהגדרת "נספה" - הוא כי מעצם טיבם עולה מהם המסקנה המסתברת של קיפוח חייו של אדם, בלא שיימצא.

לעומת זאת, כאשר לא הוכחו נסיבות מיוחדות כאמור, אין די בחלוף פרק זמן של שנתיים כדי שנוכל להסיק במידה מספקת של ביטחון כי האדם בו מדובר אינו בין החיים. בהגדרה, אין בפנינו ראייה על כך שאותו אדם היה מעורב באירוע, אשר מעצם טיבו חשף אותו לסכנת חיים שבצידה היעלמות. מדובר במי שאין לגביו ראיה ברורה אודות נסיבות העלמו. נסיבות אלה אפופות מסתורין. במקרים כאלה, לא ניתן להסתפק בתקופה קצרה בטרם יוצהר על מותו של אדם. בשל כך, מרכז הכובד בקטגוריה של "נעדר" שונה מזה שבהגדרת "נספה". כתנאי להצהרת מוות, נדרשת תקופה ארוכה בהרבה, של שבע שנים. בתקופה זו, ובדרישות האחרות של הגדרת "נעדר", יש כדי לספק תחליף להוכחה של אירוע קיצוני של סכנת חיים כנדרש בהגדרת "נספה".

9.במקרה שבפנינו עולה השאלה, האם ניתן לראות באלכסנדרוב "נספה" במובן חוק הצהרות מוות, ולהצהיר על מותו. בבואנו לדון בבקשה כי נעשה כן, עלינו לזכור כי עוסקים אנו בהצהרה בעלת חשיבות רבה ובעלת השלכות מעשיות מידיות. דברים אלה נכונים ביחס לכל הקטגוריות שבחוק הצהרות מוות, המאפשרות להצהיר על מותו של אדם בלא ראיה ישירה לכך. הם נכונים במיוחד כשמדובר בבקשה להכריז על אדם "נספה", בחלוף תקופת זמן קצרה יחסית מאז היעלמו.

אכן, קביעת מותו של אדם היא ענין "עקרוני" (דברי השופט אלון בע"א 212/78 פלד נ' מדינת ישראל , פ"ד לג(1) 540, בעמוד 545 לפסק הדין). זהו אינו ענין של מה בכך. נזכור, כי סעיף 1 לחוק הכשרות והאפוטרופסות, תשכ"ב1962-, קובע כי "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו ". המוות, אם כן, "מערטל אדם מזכויותיו וחובותיו" (ש' שילה, פירוש לחוק הירושה , תשכ"ה1965- (ירושלים, 1992), בעמוד 25). ההצהרה על מותו של אדם מפקיעה את אותן זכויות וחובות של אדם, "הקשורות קשר הדוק לאישיותו" (אנגלרד, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב1962-, סעיפים 13-1 (פירוש לחוקי החוזים, מיסודו של ג' טדסקי) (מהדורה שניה, ירושלים, 1995), בעמוד 40). היא חורצת את גורל רכושו של אותו אדם. היא מביאה להעברת רכושו ליורשיו, בין על פי צוואה ובין על פי דין. פעמים רבות, מהלך זה של חלוקת הרכוש אין ממנו חזרה. אכן, סעיף 4(ג) לחוק הצהרות מוות קובע, כי ביטולה של הצהרת מוות - למשל, אם מתברר כי אחרי ככלות הכל מי שהוכרז על מותו נמצא בין החיים - אין בה כדי לגרוע מזכויות ברכוש או מזכויות אחרות שנרכשו בתמורה ובתום לב עקב ההצהרה לפני התיקון או הביטול.

דומה, כי בשל כך צויין בהצעת חוק הירושה משנת תשי"ב1952-, כי "מות המוריש היא העובדה המרכזית בדיני ירושה. על כן יש להחמיר בהוכחתה". גישה זו, המייחסת משקל רב להוכחת דבר פטירתו של אדם, מצאה את ביטויה בכך, שבחוק הירושה נקבע כי הוכחת מותו של אדם היא בתעודת פטירה, או בהצהרת מוות על פי חוק הצהרות מוות (ראו סעיף 68(א) לחוק הירושה, התשכ"ה1965-). בית המשפט רשאי לחרוג מעיקרון זה, רק מטעמים מיוחדים, ונפסק כי מדובר "רק במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל" (פסק הדין הנ"ל בענין פלד , בעמוד 545).

10.מטעמים אלה, גישתי העקרונית לדיון בבקשה לפי חוק הצהרות מוות שונה מזו של חברי, השופט טירקל. איני רואה חוק זה כבעל משמעות סוציאלית בלבד, אשר ראוי לפרשו ביד רחבה. בפעולה על פי חוק זה יש לא רק כדי לזכות, אלא גם כדי לחייב, ואף באורח בלתי הפיך. יש בה להצמית את מכלול זכויותיו וחובותיו של אדם. יש בה כדי לנשלו מכל קניינו. אני סבור, על כן, כי בבואנו לפרש חוק זה וליישם את הוראותיו, עלינו לנהוג באופן זהיר ומושכל.

דברים אלה נכונים במיוחד בבואנו לקבוע כי מאן דהוא הוא "נספה". הצהרה כזו פירושה קביעת מותו של אדם, בחלוף תקופת זמן קצרה יחסית לאחר העלמו. פירוש מרחיב למקרה של "תאונה" שבהגדרת "נספה" עלול לשבש את האיזון הפנימי שבחוק הצהרות מוות. יש בפירוש כזה כדי לרוקן מתוכן את הדרישה להתקיימותו של אירוע מיוחד, אשר מעצם טיבו יש בו סכנת חיים. בתוך כך, יש בפירוש כזה כדי לייתר לחלוטין את הקטגוריה של "נעדר" על פי החוק. אכן, בהעדר עמידה על הדרישה לאירוע מיוחד - דרישה הניצבת במרכזה של הגדרת "נספה" - דומה כי לא יהיה עוד צורך בקטגוריה של "נעדר". ניתן יהיה, כדבר שבשיגרה, להשיג הצהרות מוות בחלוף שנתיים מהעלמו של אדם, גם אם נסיבות העלמו לוטות באפלה גמורה. במצב כזה, מה חפץ יש בקטגוריה של "נעדר", הדורשת תקופה כה ארוכה, של שבע שנים, כאשר ניתן להשיג את אותה מטרה בחלוף תקופה קצרה בהרבה, ללא הוכחה של סכנה קונקרטית כלשהי, כנדרש?

אכן, יש לצקת תוכן ממשי להגדרת "נספה". כפי שציין שר המשפטים ד' יוסף בקריאה הראשונה של החוק המקורי, (בעמודים 369-368 לדברי הכנסת הנ"ל):

"... איננו דנים על מקרה רגיל של מוות, שכלפיו, למשל באנגליה, התקופה היא של שבע שנים ... כשיש יסוד להניח, שהאיש מת במלחמה, או בתאונה, או במקרה של מאורעות טבע פתאומיים ... זה ענין אחר לגמרי " (ההדגשה הוספה).

11.על רקע דברים כלליים אלה, נוכל לפנות לבחינתו של המקרה שבפנינו. מקרה זה מעורר שתי שאלות עיקריות.

שאלה אחת נוגעת לתחום פרישתו של המונח "תאונה" שבהגדרת "נספה" שבחוק. חוק הצהרות מוות אינו מגדיר את המונח "תאונה". מונח זה מוגדר במילון כ"מקרה אסון, תקלה, תקרית שגרמה לפציעה או לנזק חמור" (א' אבן שושן, המלון החדש , (ירושלים, 1986), בעמוד 1429). בחקיקה ניתן למצוא הגדרות שונות למונח תאונה, המשתנות בהתאם לתכלית החקיקה. כך, סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח חדש), התשנ"ה1995-, מגדיר מונח זה כ"אירוע פתאומי שבו גורם חיצוני מביא לחבלה פיסית וכתוצאה ממנה לאבדן כושר התפקוד". הדגש בהגדרה זו הוא על פתאומיות האירוע, ועל קיומו של גורם חיצוני. לעומת זאת, בתקנות הטיס (הובלת חומרים מסוכנים), התשמ"ד1983-, מוגדר המונח "תאונה" כ"אירוע המתייחס להובלת חמרים מסוכנים בדרך האויר אשר תוצאותיו הן מוות או פציעה חמורה של אדם או נזק חמור לרכוש" (סעיף 1 לתקנות). הדגש כאן הוא על תוצאותיו של האירוע, בלא קביעת מגבלות לענין הגורם לתאונה או פתאומיותה. הגדרה דומה, השמה דגש על תוצאותיו של האירוע, ניתן למצוא בפרק העוסק בחקירת תאונות ים שבתקנות הנמלים (בטיחות השיט), התשמ"ג1982- (סעיף 96, הגדרת "תאונת ים").

דוגמאות אלה אינן ממצות. הן ממחישות כמה מן השאלות אשר עשויות להתעורר ביחס למונח תאונה שבהגדרת "נספה" שבחוק הצהרות מוות. האם, למשל, "תאונה" היא אך אירוע שאירע באקראי? האם מונח זה חובק גם מקרים של התנהגות מכוונת של צד שלישי, אשר נועדה לפגוע באדם? האם הוא חובק מקרים בהם ביקש אדם לפגוע בעצמו? (השוו ע"א 172/89

סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ , פ"ד מז(1) 311, שם הבחין בית המשפט, בהקשר של דיני ביטוח, בין מובן סובייקטיבי של תאונה לבין מובן אובייקטיבי של ביטוי זה; ראו גם בג"צ 1199/92 לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מז(5) 734, הדן בשאלה האם ומתי התאבדות עשויה להחשב לתאונת עבודה).

לצורך המקרה שבפנינו, איני סבור כי מתעורר הצורך לתחום באופן מדוייק את מובנו של מונח זה. מוכן אני להניח, מבלי לפסוק, כי המונח "תאונה" עשוי לכלול לא רק אירועים שנגרמו באורח בלתי מכוון, כי אם גם אירועים שנגרמו בכוונה תחילה. על פי גישה זו, התרסקות של מטוס עשויה להיות "תאונה" לצורך ענייננו, הן כאשר סיבתה היא תקלה טכנית, הן כאשר סיבתה היא חבלה של ארגון טרור, והן כאשר נגרמה עקב פעולת התאבדות מכוונת של אחד הנוסעים, אשר עתה מבקשים כי בית המשפט יצהיר על מותו.

12.מכל מקום, גם אם אניח כי המונח "תאונה" חובק גם פעולה מכוונת, בין על ידי צד שלישי ובין פעולה של התאבדות, אין בכך כדי להביא לקבלת הערעור שבפנינו.

הטעם לכך הוא, שעל המערערים, ככל מי שמבקש להוציא דבר מחברו בגדריו של הליך אזרחי, רובץ הנטל להוכיח את העובדות המצדיקות מתן הצהרת מוות. אמת המידה הנוהגת בהליך זה, כבכל הליך אזרחי, היא אמת מידה של מאזן הסתברויות. כפי שציין השופט לנדוי בע"א 237/70 בר נ' קצין התגמולים , פ"ד כה(1) 132, המילים "יסוד להניח" אינן אלא "פראפרזה של הנטל הרגיל ... המחייב את המבקש להראות שמאזן ההסתברויות נוטה לצידו" (בעמוד 137). את אירוע התאונה (או אירוע הטבע, או המלחמה), ניתן להוכיח בראיות ישירות, כמו גם בראיות נסיבתיות. אכן, ניתן להוכיח קיומה של אפשרות מסתברת של תאונה קטלנית, על ידי הוכחת עובדות שבצירופן יוצרות אפשרות מסתברת כזו. בהתאם לכך פעל בית המשפט במדינת ניו יורק, כשקבע את מותו של חולה אלצהיימר אשר נעלם ממעון מבוגרים בו שהה, אשר היה ממוקם סמוך למקור מים גדול (ראו In re Estate of Downes 518 N.Y.S. 2d 558 (Sur. Co. Suffolk County 1987) ). לא למותר לציין, כי חוק הצהרות מוות מאפשר לבית המשפט להקל, במקרים מתאימים, עם מבקשי ההצהרה, בקבעו כי בית המשפט הדן בבקשה להצהרת מוות רשאי לסטות מדיני הראיות, אם הוא משוכנע שיש לדבר הצדקה.

בכל הדברים שאמרתי אין כדי לשנות מן הדרישה היסודית לכך, שמי שמבקש הצהרת מוות יבסס במאזן ההסתברויות את המסקנה המסתברת כי אירעו מלחמה, אירוע טבע או תאונה, אשר בגינם יש יסוד להניח כי מי שמבקשים להצהיר על מותו אמנם מת. על דרישה זו לא ניתן לוותר. ויתור על דרישה זו פירושו המעשי הוא ויתור על היסוד של אירוע קיצוני, אשר יש בו סכנת חיים ממשית למעורבים בו. בדומה לגישה המרחיבה יתר על המידה את גדר המונח "נספה", ויתור כזה עלול לייתר את הקטגוריה של "נספה" באופן שהיא תיבלע בזו של "נעדר", והכל תוך קיצור חד בתקופה הנדרשת לביסוס מצב של "נעדר". בשל שיקולים אלה, אין לקבל לדעתי את גישתו של חברי, השופט טירקל, הקובע לענין זה כי "...אין צורך בהוכחה ממשית אלא די בהשערה שיש לה אחיזה, ואפילו קלושה, בהגיון ובעובדות" (בפיסקה 4 לפסק דינו). לשיטתי, אין די בהשערה שיש לה אחיזה קלושה. נדרשת מסקנה מסתברת, העולה מן הראיות במאזן ההסתברויות. כפי שציין יו"ר וועדת חוק חוקה ומשפט, ח"כ ד' גלס, בקריאה השלישית של חוק הצהרות מוות, ( דברי הכנסת

81, חוברת י' ישיבה נ"ז, י' טבת תשל"ח (20 דצמבר 1977), בעמוד 829):

"... אנחנו צריכים לדעת שהחוק הזה עוסק במקרים לא פשוטים. כאשר באים להצהיר על מותו של אדם, צריכה להיות מידה סבירה של ודאות שאכן אירע המקרה הזה".

13.ויובהר: אינני סבור כי יש לאמץ את אמת המידה המחמירה לה טוענת המדינה בסיכומי תשובתה, לפיה נדרשת "וודאות מוחלטת" כי התרחשו מאורעות מלחמה או מאורעות טבע או שארעה תאונה.

ראשית, סטנדרט זה אינו תואם את הכללים הרגילים הנוהגים בהליכים אזרחיים, לפיהם אין צורך להוכיח את העובדות המטריאליות לצורך קבלת עמדתו של בעל דין ברמה של וודאות, כי אם ברמה של מאזן הסתברויות בלבד.

שנית, ביסוד טענת המדינה מובלעת ההנחה, כי מדובר באירועים אשר יש לגביהם בסיס נתונים ישיר, מלא וברור לחלוטין. להנחה זו אין על מה שתסמוך. עובדה היא, כי לא תמיד יימצאו ראיות ישירות לאירוע הקטלני, המביא את העניין לגדר "תאונה". פעמים, מתרסק מטוס, או טובעת אניה, בלא שישנן ראיות ברורות המאפשרות לקבוע מה עלה בגורלם. בכך אין כדי לשנות ממהות האירוע, כאירוע של תאונה. זאת, אף שבמקרים כאלה לא ניתן לדבר על קביעה וודאית אודות אחד האירועים המנויים בהגדרה זו (ראו, למשל, Chairmonte v. Chairmonte 435 N.Y.S. 2d 523 (1981)

(מקרה של היעלמות מטוס). ראו לענין זה גם הגדרת "תאונה" בתקנות הטיס (חקירת תאונות ותקריות לכלי טיס) התשמ"ד1984-, הכוללת מצב בו כלי הטיס נעדר; כן ראו In re Estate of

Conrad

440 N.Y.S.2d 991 (1981) (מקרה של היעלמות ספינה)). אין מקום, על כן, לגישה של "הכל או לא כלום" לענין אמת המידה הראייתית הנוהגת בהצהרות מוות. די, לצורך הוכחת אחד האירועים המיוחדים המנויים בהגדרת "נספה", בראיות נסיבתיות, מהן עולה, במאזן הסתברויות, מסקנה מסתברת כי אחד המאורעות אמנם אירע. כמות הראיות הנדרשת, כמקובל, תיגזר מנסיבות המקרה, ותיקבע "על פי מבחנים של שכל ישר" (דברי השופט ברק בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ , פ"ד מ(1) 589, בעמוד 606 לפסק דינו).

14.מכאן לעובדות המקרה שבפנינו. האם הוכח, במאזן הסתברויות, אחד האירועים המפורטים בהגדרת "נספה"? לדעתי, התשובה היא בשלילה. מן הנתונים שבשני הדוחו"ת אשר הוגשו כראיה בתיק לא עולה מסקנה מסתברת בדבר אירוע מן האירועים המפורטים בהגדרת "נספה". מדובר בהיעלמות אפופת מסתורין, אשר אין כל קצה חוט אודות נסיבותיה וסיבותיה. מן החומר עולה, כי ההסתברות העולה מן הראיות לאירוע אשר עשוי להיחשב כ"תאונה", ולו על פי הגישה המרחיבה ביותר, אינה גדולה מזו של בריחה של אלכסנדרוב מן האניה במטרה להגיע לארצות הברית. אכן, בשני הדו"חות האמורים נבחנה גם האפשרות של בריחה של אלכסנדרוב, בסיועם של אחרים, מן האוניה. מן הנתונים שבשני הדוחו"ת האמורים, עולה כי אפשרות זו של בריחה מן האניה, אינה סבירה פחות מן האפשרויות האחרות שנבחנו. אוסיף, כי אין בפנינו תשתית עובדתית כלשהי, ישירה או נסיבתית, המאפשרת לקבוע כי העלמותו של אלכסנדרוב קשורה לאחד הסיכונים הספציפיים המנויים בהגדת "נספה" שבחוק. אין אחיזה ראייתית כלשהי לתרחיש של נפילה של אלכסנדרוב מכלי השיט, כמו גם לתרחיש של מעשה מכוון כלפיו. אכן, גם חברי, השופטים שטרסברג-כהן וטירקל, אינם מפנים לראיות כלשהן, המבססות - ולו לכאורה - את אחד התרחישים האמורים. במצב דברים זה, אינני סבור כי המערערים עמדו בנטל הראייתי הרובץ עליהם.

15.מעבר לנדרש אוסיף, כי גם אם אניח כי התאבדות היא בגדר "תאונה" במובנו של מונח זה בהגדרת "נספה", אני מצטרף למסקנת חברי, השופט טירקל, כי גם אפשרות זו לא הוכחה במאזן ההסתברויות.

מעיון בדוחו"ת עולה, כי האפשרות של התאבדות אינה עולה בקנה אחד עם קווי אישיותו של אלכסנדרוב, אשר תואר כמי שיש לו רמת אחריות גבוהה ביותר לחייו ולבני משפחתו. לא הוצבע על כל מניע אפשרי להתאבדות. מן החומר אף עולה כי אלכסנדרוב לא היה מתוסכל כלכלית, וכי ראה את עתידו בעבודה כמובטח. בחומר אין אינדיקציה משמעותית לבעיות חברתיות של אלכסנדרוב עם חבריו לאניה, או לבעיות בתחום חיי המשפחה. אין גם כל עדות על אמרה - בכתב או בעל פה - של אלכסנדרוב, המעידה על מחשבות אובדניות או על כוונה לשים קץ לחייו, או על פרידה מן הקרובים לו. מסקנתי, על כן, היא כי אין בפנינו תשתית המאפשרת לקבוע, ברמת הוודאות הנדרשת, כי אלכסנדרוב אמנם התאבד.

לא נעלם מעיני, כי רב חובל שטרנברג מגיע למסקנה, על יסוד נתונים מסויימים, כי התאבדות היא האפשרות הסבירה במקרה זה. לדעתי, הנתון המרכזי עליו סומך רב חובל שטרנברג את מסקנתו - העובדה שאלכסנדרוב היה מוטרד בתקופה המיידית שקדמה להיעלמו, ונראה מתוח ביום היעלמו - עולה בקנה אחד גם עם התנהגותו של אדם המתכנן בריחה קרובה. הנתונים האחרים עליהם סומך רב חובל שטרנברג הם מקוטעים ומעורפלים, ולא ניתן לבסס עליהם ממצא, ולו נסיבתי, בדבר התאבדות.

17.לסיכום, מסקנתי היא כי לא הונחה תשתית מספקת לטענה כי אלכסנדרוב הוא בבחינת "נספה". בכך אין, כמובן, כדי לחוות דעה אודות סיכוייה של בקשה, אם תוגש, על יסוד אותה תשתית עובדתית, בחלוף שבע שנים מיום העלמו, כדי להכריז עליו כעל "נעדר" במובן חוק הצהרות מוות.

אשר על כן, לו דעתי נשמעה, היה הערעור נדחה. בנסיבות הענין, לא הייתי עושה צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופט י' טירקל:

1.צר לי לחלוק על התוצאה שאליה הגיע חברי הנכבד, השופט ת' אור. לפי שיטתי יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהצהיר כי ויקטור אלכסנדרוב ז"ל (להלן - "אלכסנדרוב") מת ביום 21.4.95 לפני השעה 06:00. בטרם אפרט את נימוקי, אקדים ואסביר את גישתי העקרונית.

פרשנות החוק

2.כאשר הונחה על שולחן הכנסת בקריאה ראשונה הצעת חוק הצהרות מוות, תשי"ב1951- - שקדם לחוק הצהרות מוות, תשל"ח1978- (להלן - "החוק") - אמר שר המשפטים דאז, ד"ר דב יוסף ז"ל, בין היתר:

"אנו צריכים להביא בחשבון, שהחוק בא גם להגן על אלמנות ועל ילדים, שאלמלא חוק כזה לא יוכלו ליהנות כיורשים. יכול להיות מקרה, שאדם באמת מת והשאיר אחריו רכוש גדול, והאלמנה והילדים אינם יכולים לנגוע ברכוש מפני שאין חוק המרשה לבית המשפט לקבוע שהוא מת. ברור, שלא רצוי לנהוג בחפזון בדבר ולהכריז על אדם כמת כשלא עבר עדיין די זמן. אך אם עברו שנתיים והוא באמת מת - למה לענות אלמנה וילדים הזקוקים לרכוש שקיים ושבעצם הוא הרכוש שלהם, מאחר שהבעל-האב למעשה כבר מת?---" (ד"כ 10 (תשי"א) 369).

חבר הכנסת ד"ר זרח ורהפטיג הביא בהערותיו להצעה מקצת המקורות בדיני ישראל המראים כי בתחום דיני הממונות, להבדיל מתחום דיני האישות, הקלו חכמי ישראל מקדמת דנא בדרישות ההוכחה במקרים כגון אלה שהם ענינה של הגדרת "נספה" בסעיף 1 לחוק:

"הרמב"ם ב"הלכות נחלות" פרק ז' הלכה ג' כותב: "מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו, אף על פי שאין משיאין את אשתו לכתחילה, הרי היורשים נוחלים על פיהן ... שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת, אבל לענין ממון, אם העידו העדים בדבריהם שחזקתם למיתה, והעידו שראו אותם הדברים ואבד זכרו, ואחר כך נשמע שמת, הרי אלו נוחלים על פיהן. וכזה מעשים בכל יום, בכל בתי דינין, ולא שמענו מי שחלק בדבר זה ". קראתי את ההלכה בכמה השמטות. יש אפוא מקום להוציא הצהרות מוות אם אינן מחייבות כלפי דיני אישות אלא רק כלפי דיני ממונות" (שם, בעמ' 365. ההדגשות שלי - י' ט').

(מקור זה הובא ביתר הרחבה בדברי השופט מ' אלון בע"א 212/78 ראובן פלד נ' מדינת ישראל , פ"ד לג (1) 540, 544, אגב דיון בסעיף 68(א) לחוק הירושה, תשכ"ה1965-).

דברים אלה, ודברים נוספים, מאירים את הדרך שבה יש ללכת - הן לענין פרשנות החוק והן לענין יישום הוראותיו על העובדות - שהיא דרך של קולא ולא של חומרה, שמטרתה להגן על אלמנות ועל ילדים ולהקל על היורשים. כך הקל גם המחוקק בדרישות ההוכחה והותרה סטייה מדיני הראיות במקרים מסוימים (סעיף 5 לחוק). כך גם מקובל עלינו כי חוקים סוציאליים יש לפרש בדרך המיטיבה עם מי שהחוק נועד להיטיב עמו (ראו, בין היתר, דברי השופט ד' לוין בע"א 507/79 מוריס ראונדנאף (קורן) נ' אילנה חכים , פ"ד לו (2) 757, 806; דברי השופט ג' בך בע"א 3449/90 קצין התגמולים נ' איבגאנה כמאל מוחמד , פ"ד מז (2) 84, 89).

3.גישה מקלה כזאת ננקטה גם בשתי פרשות שבאו לפני בית המשפט העליון. בע"א 684/77 היועץ המשפטי לממשלה נ' נג'י קחטן , פ"ד לג (1) 403 נדונה הצהרת מותם של שני אחים שנחטפו על ידי הבולשת העירקית ומאז נעלמו עקבותיהם והיה חשד "יותר ממבוסס", כלשון שופט בית המשפט המחוזי, כי נרצחו. מ"מ הנשיא מ' לנדוי הביע שם את דעתו, כי:

"יש להודות כי הפירוש שהשופט המלומד נקט, הוא פירוש מרחיב - וגם השופט עצמו הכיר בכך - אבל הנושא שבו אנו עוסקים מצדיק פירוש זה, כי הדבר מיטיב עם יורשיהם של קרבנות הרדיפות, בלי לפגוע באיזה אינטרס ציבורי ראוי להגנה, כל עוד נתבררו העובדות די צרכן" (שם, בעמ' 404).

בע"א 50/84 ברכה גסר נ' מדינת ישראל , פ"ד לט (4) 713 נדון ערעור על דחייתה של בקשה להצהיר על מותם של אנשים שלפי הטענה נספו בשואה. נאמר שם, מפי הנשיא מ' שמגר (דומני, מתוך הסכמה), כי בית המשפט המחוזי ציין "כי הוא נוהג בסוג זה של בקשות בגמישות עד קצה גבול יכולתו". כן נאמר כי "יתכן שניתן היה לחזק את הרקע הנסיבתי על ידי חומר כלשהו על אופי הקשרים בין המנוחה לבין קרוביה עד לשנת 1939, כדי שניתן יהיה ללמוד דבר על הפסקת הקשר" (שם, בעמ' 714). למרות דחייתו של הערעור מעידים הדברים על גישה מקלה ועל נכונות להסתפק ב"חומר כלשהו" לחיזוק "הרקע הנסיבתי".

4.כיצד יש לפרש את המלים שבהגדרת "נספה" בסעיף 1 לחוק: "יש יסוד להנחה שהוא מת עקב --- תאונה"?

סבורני כי, לאור הגישה שעליה עמדתי, יש לפרש את המלים "יש יסוד להנחה", כמו "יש יסוד לשער", כפי שנכתב בזמנו בסעיף 1 לחוק הצהרות מוות, תשי"ב1952-. דהיינו, די ביסוד עובדתי כלשהו, לפיו קיימת אפשרות שהאדם שעקבותיו נעלמו מת עקב תאונה. אין צורך בהוכחה ממשית אלא די בהשערה שיש לה אחיזה, ואפילו קלושה, בהגיון ובעובדות. גם את המלה "תאונה" יש לפרש, לאור מטרות החוק, פירוש רחב יותר ממשמעותה המקובלת בלשון הדיבור, כך שתחול על כל מקרה של מוות בלתי טבעי, שאינו בגדר "מאורעות מלחמה או מאורעות טבע", שנכללו בסעיף. פירוש מילולי מצמצם של המלה "תאונה", בהקשר שלפנינו, איננו הגיוני. האם מתקבל על הדעת ששאיריו של אדם, שעקבותיו נעלמו במשך שנתיים ויש יסוד, לדוגמא, להנחה שנרצח או שהתאבד, לא יוכלו לזכות בהצהרה על מותו רק משום שמותו נגרם על ידי רצח או על ידי התאבדות ולא על ידי "תאונה" במשמעותה המצומצמת?!

תחולת סעיף 1 לחוק על המקרה שלפנינו

5.האם נתקיימה באלכסנדרוב, שעקבותיו נעלמו זה שנתיים - ועל כך אין מחלוקת - הגדרת "נספה": "יש יסוד להנחה שהוא מת עקב --- תאונה"?

סבורני, כי המיקום בים של האניה, שאלכסנדרוב היה עליה בשעה שנעלם, וכן הנסיבות של גילוי ההיעלמות, אף ללא ראיות נוספות, מעידים על כך שיש יסוד להנחה שאלכסנדרוב מת עקב "תאונה", במשמעות הרחבה של המושג, שכאמור לעיל היא כל מקרה של מוות בלתי טבעי. במבוא לדין וחשבון ועדת אד-הוק שמונתה על ידי מנכ"ל צים חברת השיט הישראלית בע"מ כדי לחקור את האירוע של היעלמותו של אלכסנדרוב (להלן - "הועדה") תוארו המיקום והנסיבות כך:

"בבוקר יום שישי, כ"א בניסן, תשנ"ה (21.4.95) בהיות האניה "צים ישראל" ("האניה") בהפלגה באוקיאנוס האטלנטי, מקינגסטון, ג'מיאקה לסוואנה, ג'ורג'יה, ארה"ב, לערך כ25- מילין דרומית-מזרחית לסוואנה , הרגיש פיקוד האניה בהעדרו של מכונאי שני ויקטור אלכסנדרוב ("אלכסנדרוב") ממשמרתו בחדר המכונות של האניה. האניה התקדמה לכיוון סוואנה, שהיה נמל היעד הבא שלה ואלכסנדרוב, שהיה אמור להכין את חדר המכונות לתמרון ההגעה לתחנת הנתב לקראת הכניסה לנהר סוואנה, לא התייצב למשמרתו. בשעה 05:53 בבוקר בהגיע האניה לאתר '37 31 צפון ו - '26.5 80 מערב התקשר החובל הראשון מן הגשר לתאו של אלכסנדרוב על מנת להעירו ואלכסנדרוב לא הגיב. מלח המשמרת נשלח לתאו של אלכסנדרוב אך הוא לא נמצא בתאו . מתוך הנחה שאלכסנדרוב עשוי להימצא במקום אחר באניה נערכו על ידי מלח המשמרת חיפושים במקומות בהם עשוי היה האיש להימצא בדרכו לחדר המכונות ומשלא הניבו החיפושים פרי הכריז רב החובל הלל ירקוני, קברניט האניה ("הקברניט") על מצב היעדרות - אפשרות נפילת אדם לים ו הוחל בחיפושים (באניה ומחוצה לה - בים ומן האויר), שלא גרמו למציאת אלכסנדרוב " (ההדגשות שלי - י' ט').

עוד ציינה הועדה, במקום אחר בדו"ח, כי:

"אלכסנדרוב נראה בפעם האחרונה על ידי רב-תפעולן אברהם מלכה. הדבר היה ב20.4.95- בסביבות השעה 23:50 במעלית שעלתה מכיוון חדר המכונות לקומות המגורים בבית האניה".

תמצית הדברים היא, אפוא, כי אלכסנדרוב נראה לאחרונה בשעה 23:50, כשהוא עולה לכיוון מגוריו; בשעה 05:53 התברר שאיננו בתאו, ובחיפושים שנערכו באניה ובים מיד לאחר מכן לא נתגלה. כאשר התברר שנעלם, היתה האניה במרחק של כ25- מילין מן החוף. המסקנה ההגיונית היחידה שניתן, לדעתי, להסיק מן העובדה שאדם נעלם בלילה מעל סיפון אניה בלב ים, ובחיפושים שנערכו לא נמצא באניה או בים שמסביבה, היא ש"טבע במים שאין להם סוף" ואינו עוד בין החיים. יש, אפוא, יסוד להנחה כי אלכסנדרוב מת בפרק הזמן של כשש שעות שחלף בין השעה בה נראה לאחרונה לבין השעה שהתברר שנעלם. כל אפשרות אחרת סבירה פחות מאפשרות זאת.

6.חיזוק למסקנה זאת נמצא ב"פרופיל" של אלכסנדרוב, ששרטטה הועדה בדו"ח שהגישה, שמתוכו ניתן ללמוד אילו מן האפשרויות שאותן ניתחה הועדה סבירות מן האחרות. וכך נאמר שם:

"2.0

אלכסנדרוב - פרופיל

2.1 אלכסנדרוב הפליג באניה בדרגת ובתפקיד קצין מכונה שני. הוא לא היה עובד קבוע בחברה. ברם, על סמך הידע והביצועים הטובים שלו בעבודה המליץ המכונאי הראשי באותה הפלגה להעלותו לדרגת מכונאי-ראשון.

2.2 נמסר שאלכסנדרוב השקיע זמן רב מזמנו הפנוי באניה ללימודים: עברית, אנגלית והתעדכנות במקצוע.

2.3

מן החקירה הצטייר אלכסנדרוב כאדם מסודר, שקול, שקדן, קפדן בביצועיו (בעבודה), מופנם, לא מפריז בצריכת משקאות אלכוהוליים, קשור ודואג למשפחתו, בלתי מתוסכל כלכלית (היה משוכנע כי עתידו בעבודה מובטח), קשור חברתית עם חוג מצומצם של אנשי צוות (יתכן מחמת קשיי ביטוי בעברית). ובסה"כ: כאדם חיובי .

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

2.10 אלכסנדרוב לא היה אדם גבוה, כך שהוא לא יכול היה ליפול במקרה מעבר למעקה (או גדר מיגון) אגב היתקלות שבאקראי. הוא לא היה כבד גוף, או חזק במיוחד, ואילו הסתבך בתקרית אלימה כי אז (לדעת המכונאי שהיה מקורב אליו ביותר) אדם חזק אחד עשוי היה לגבור עליו על נקלה ." (עמ' 3-2 לדו"ח הועדה. ההדגשות שלי - י' ט').

הועדה דנה בחמש אפשרויות שבהן ניתן להסביר את היעלמו של אלכסנדרוב:

א.תאונה. האפשרות של תאונה בתוך האניה נדחתה כבלתי סבירה; כן נדחתה האפשרות של תאונה שגרמה לנפילה אל מעבר לדופן האניה, כאפשרות שסבירותה "נמוכה ביותר". זאת, משום שלא היתה ראיה שאלכסנדרוב היה שתוי או שאי פעם הגזים בשתיה, וכן משום שלא היתה סיבה שיימצא במקום שממנו עלול היה ליפול בדרך מקרה, אלא אם כן היתה נפילה "באופן יזום ועל ידי פעולה רצונית".

ב.רצח על ידי אחד מאנשי הצוות. לענין זה ציינה הועדה שאין לה כלים ל"חקירה מעמיקה", ולא הובא לפניה כל חומר "שהצביע - אף לא ברמז - על סבירות יתר של אפשרות זאת". עם זאת, העלה אחד העדים השערה "שאלכסנדרוב אולי הפתיע אנשים שביצעו לנגד עיניו מעשים אסורים (כגון גניבה או הברחה) והם נפרעו ממנו".

ג.רצח על ידי אדם זר שהיה באניה. על כך אמרה הועדה כי "רצח או פגיעה אלימה על ידי נוסע סמוי הינה אפשרות בעלת סבירות מסוימת. נמל קינגסטון, שהיה הנמל האחרון לפני היעלמו, ידוע כמקום שבו קיימת תופעת נוסעים סמויים השואפים להגיע לארה"ב --- התרחיש לפיו התעורר אלכסנדרוב מוקדם מכפי שהתכוון ופגש אי שם באניה בנוסע או נוסעים סמויים, והתפתח ביניהם אירוע אלים שכתוצאה הימנו הושלך אלכסנדרוב לים על ידי תוקפיו, אינו בלתי אפשרי לחלוטין". גם כאן הודגש, ש"אין באפשרות הועדה לקבוע שאפשרות זו סבירה מן האחרות".

ד.בריחה מתוכננת מן האניה לארה"ב. אפשרות זאת לא נראתה לועדה, מן הטעם שאלכסנדרוב לא "יכול היה להתגבר על הזרם, הגלים והמרחק ולהצליח במבצע כזה. לא נמצאו ראיות לקיום מניע לביצוע בריחה כזו או לכך שזו אכן בוצעה". הועדה סברה שאין לייחס לאפשרות זו סבירות גבוהה יותר מכפי שיש לייחס לאפשרויות האחרות.

ה.התאבדות. נקבע, ש"לא נמצאו סימנים ברורים מוקדמים שיכלו לרמוז לפיקוד או לצוות על אפשרות כזאת". צויין כי "לפחות אחד מאנשי הצוות טען כי בשום פנים אין זה מתקבל על דעתו שאדם בעל רמת אחריות כה גבוהה לחיים ולבני משפחתו כאלכסנדרוב היה נוטל את חייו בידיו".

לדעתי, מראה ה"פרופיל" כי אופיו של אלכסנדרוב, מסירותו לעבודתו והקשר שלו עם משפחתו, שוללים את האפשרות שברח מן האניה על מנת להגיע לארה"ב וכן את האפשרות שהתאבד. נותרת, אפוא, האפשרות של תאונה, על ידי נפילה מעבר לדופן האניה, מסיבה שלא הובררה, וכן האפשרות של רצח. לאור הנתונים שהיו לפני הועדה, נראית לי סבירה יותר האפשרות שאלכסנדרוב נפל או הופל מעבר לדופן האניה או שנרצח ולאחר מכן הושלך לים. יצויין כי, כאמור לעיל, נאמר עליו כי "אדם חזק אחד עשוי היה לגבור עליו על נקלה".

מטעם משרד התחבורה, מינהל הספנות והנמלים, נערכה חקירה על ידי רב חובל אלי שטרנברג שהגיש אף הוא דו"ח. יוער כי בדיקת הנתונים והמסקנות שבדו"ח מעלה, לכאורה, כי למרות "סבירות נמוכה" של רצח על ידי נוסע סמוי, לא נשללה אפשרות זאת לחלוטין, בניגוד לאפשרויות האחרות, שנשללו או שתוארו כ"אפסיות", "בסבירות מאוד נמוכה". חוקר זה הציע לבקש מן המשטרה לחקור "מאחר ואי אפשר לשלול לחלוטין מעשה פלילי". גם דברים אלה תומכים בסבירותן של האפשרויות שעליהן עמדתי לעיל.

7.הראיתי למעלה שיש יסוד - שלפי השקפתי הוא יותר מיסוד סביר גרידא - להנחה שאלכסנדרוב מת בתאונה. נסיבות היעלמו נותרו בגדר תעלומה, שלה יפים דברי המשוררת:

"אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה

רק אלהים לבדו יכול להרים אותו.

- - - - - - - - - - - - - - -

אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה

רק אלהים מכיר את סוף הנפילה".

(דליה רביקוביץ, "סוף הנפילה", מתוך "כל השירים עד כה" (הספר השלישי, ברוח הנכונה, עמ' 127), הוצאת הקיבוץ המאוחד הדפסה ששית, יוני 1997).

8.לפיכך אני מציע לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהצהיר כי ויקטור אלכסנדרוב ז"ל מת ביום 21.4.95 לפני השעה 06:00.

המשיבה תישא בשכר טרחת עורך הדין של המערערים בסך 10,000.- ש"ח.

ש ו פ ט

השופטת ט' שטרסברג-כהן :

במחלוקת שנפלה בין חברי נראית לי התוצאה אליה הגיע חברי השופט טירקל.

סעיף 1 לחוק הצהרות מות התשל"ח1978- מגדיר את המונחים "נספה" ו"נעדר" כדלקמן:

"נספה" - מי שעקבותיו נעלמו זה שנתיים, ויש יסוד להנחה שהוא מת עקב מאורעות מלחמה או מאורעות טבע או תאונה"

"נעדר" - מי שאיננו נספה או נספה שנות השואה ועקבותיו נעלמו זה שבע שנים וכל המאמצים לגלות את עקבותיו לא הצליחו, ובנסיבות העניין יש יסוד להנחה שמת.

השאלה המרכזית בעיני היא מהי מידת ההוכחה הדרושה כדי לקבוע כי נתקיים הרכיב של "יש יסוד להנחה" שמי שנעלמו עקבותיו, מת עקב תאונה (לענייננו). לדעתי, הנטל איננו זה המוטל במשפט האזרחי הדורש הסתברות יתר של אפשרות אחת על פני רעותה ובמלים אחרות, מעל 51%. התיבה "יש יסוד להנחה" שבהגדרת "נספה" דורשת פחות מכך. ראשית, די בהנחה

שהאיש מת עקב תאונה. הנחה איננה הוכחה. הנחה היא בגדר מסקנה של הגיון ושל שכל ישר מתוך נסיבות נתונות. שנית, אין נדרשת הנחה ממשית או קרובה לודאי או בעלת סבירות גבוהה או בעלת סבירות שמעל ל50%- אלא די בכך שיש יסוד לה.

נוטה אני להסכים עם חברי השופט טירקל כי בעניין בו אנו דנים, יש ליישם פרשנות לקולא ולא לחומרה. עם זאת, מוכנה אני לצאת מתוך הנחה שאף בעניין כגון זה שלפנינו אין לחרוג מפרשנות הנקוטה בידינו, לפיה, יש לפרש הוראת חוק על פי מילותיה, על פי הגיונה הפנימי, על פי השתלבותה בהוראות אותו חוק וחוקים אחרים בני אותה משפחה ובמיוחד על פי תכליתו.

החוק הכיר בשלוש קטגוריות של מי שניתן להצהיר על מותו עקב העלמות עקבותיו. שתים מהן הן לענייננו: "נספה" ו"נעדר". אינני סבורה - כחברי השופט אור - כי פרשנות המכניסה את מי שנעלמו עקבותיו לגדר "נספה" ולא לגדר "נעדר", מייתרת את יצירת הקטגוריה המיוחדת של "נעדר". נעדר הוא מי שמזה שבע שנים נעלמו עקבותיו וכל המאמצים לגלות את עקבותיו לא הצליחו ובנסיבות העניין יש יסוד להנחה שמת. לגבי נעדר מושם הדגש על העלמות בנסיבות בלתי ידועות, כגון, שאדם יוצא את ביתו ומאז נעלמו עקבותיו. במקרה כזה ודומיו, הושם הדגש על המאמצים לגלות את עקבותיו, שלא הצליחו ויש יסוד להניח שמת. לא הייתי מגבילה את המקרים בהם יש יסוד להנחה שמי שנעלמו עקבותיו, מת, למקרים בהם הנסיבות חובקות בחובן סיכון גבוה לחיים, כגון רעידת אדמה שטפון וכיוב'. הנחה זו יכול ותקום גם במקרים אחרים כשהנסיבות מקימות אותה.

בענייננו, עולה - לדעתי - הן מהכרזת קברניט האניה על "מצב של העדרות - אפשרות נפילת אדם לים" והן מדו"ח הועדה, כי הנסיבות עובר להעלמות ידועות ואפשרות סבירה היא והייתי אומרת הסבירה ביותר מבין האפשרויות, שעקבותיו של אלכסנדרוב נעלמו בתאונה. לעניין זה מקבלת אני את גישתו של חברי השופט טירקל הגורס, כי יש לפרש את המונח "תאונה", לעניין החוק, בצורה רחבה הכוללת הן נפילה אקראית ובלתי מכוונת למצולות ים והן רצח או התאבדות, כשהראשונה היא הסבירה ביותר. בענייננו פחות סבירה היא ההנחה שההעלמות ארעה בניסיון להגיע לחוף. מדובר באישון לילה כשהאנייה נמצאת בלב האוקיינוס האטלנטי במרחק 25 מילין מהחוף, כשאין סיכוי של ממש להגיע לחוף בשחייה וכשאין כל הגיון לעשות כן; שהרי פניה של האנייה לחוף ומי שמתכונן ל"ערוק" ממנה יעשה כן בהגיעה לחוף ולא באישון לילה בדרך לא דרך שיותר מספק אם תביאהו לחוף מבטחים. לא ניתן להניח "עריקה" כזו בסירה או באמצעי הצלה אחר, שכן, לא נקבע בחקירה, שנתגלה חסר בציוד מסוג זה באניה, אחרי המקרה. הוסף לכך את הפרופיל החיובי ששרטטה הועדה מאישיותו של אלכסדרוב והרחקת - כבלתי סבירה או כפחות סבירה - כל אפשרות אחרת ונותרת עם האפשרות הסבירה ביותר של תאונה במובנה הרחב.

לפיכך, הייתי מקבלת את הערעור ונותנת את ההצהרה המבוקשת.

ש ו פ ט ת

הערעור מתקבל, כאמור בפיסקה 8 לפסק דינו של השופט י' טירקל.