בש"פ 6362/02 אשר מסס נ. מדינת ישראל

1.כנגד העורר ונאשם נוסף (להלן: בן-שושן) הוגש כתב-אישום לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. לעורר מיוחסת מעורבות בחמישה מבין שבעת האישומים בכתב-האישום, שעניינם בעבירות של אינוס במרמה בנוכחות אחר, מעשה מגונה במרמה בנוכחות אחר, מעשה מגונה בכוח בנוכחות אחר, מעשה מגונה במרמה, מעשה סדום במרמה ואינוס בנוכחות אחר. על-פי כתב-האישום, העורר ובן-שושן עבדו יחדיו כחוקרים פרטיים במשרד חקירות. בן-שושן עבד בנוסף כמרצה במכללה לביטחון וחקירות, העוסקת בהכשרת חוקרים פרטיים (להלן: המכללה). על-פי המתואר באישומים השני השלישי והחמישי, הציע בן-שושן לתלמידות אותן לימד במכללה, לסייע להן במציאת עבודה במשרד חקירות. באישום השביעי, יצרה המתלוננת קשר עם בן-שושן על-מנת לקבל את עצתו לגבי חקירה משטרתית אליה זומנה למתן עדות, אולם בהמשך הקשר הציע בן-שושן אף לה לעבוד כחוקרת פרטית. בן-שושן נפגש עם כל אחת מן המתלוננות יחד עם העורר כשותפו למשרד החקירות. במהלך המפגשים עימן, שכנעו השניים את המתלוננות כי במסגרת עבודתן כחוקרות פרטיות, הן יצטרכו להשיג מידע מן הנחקרים באמצעות פיתויים בעלי אופי מיני. השניים הבטיחו למתלוננות הבטחות-שווא, לפיהן יתקבלו לעבודה אם יוכיחו כי הן מסוגלות להיות במצבים אינטימיים עם נחקרים. לחלקן של המתלוננות הובטח כי אם תתקבלנה לעבודה, תוכלנה להרוויח כסף רב ואף להישלח למשימות חקירתיות בחו"ל, ובלבד שיוכיחו כי הן מסוגלות "להפריד גוף מנפש" ואף לעמוד "במבחן של הצקות". הנאשמים ניצלו את תמימותן של המתלוננות ואת רצונן להוכיח עצמן לשם קבלה לעבודה, וביצעו במתלוננות מעשים מיניים שונים, כביכול על-מנת להכשירן לתפקיד ועל-מנת לבחון את התאמתן לעבודה. חלק מן המתלוננות צולמו בעת ביצוע המעשים המיניים במצלמת וידאו, בתירוץ כי עליהן להוכיח את קור-רוחן ואת יכולתן לפעול בתנאי לחץ מול מצלמה. שתיים מן המתלוננות אף התבקשו לבצע מעשים מיניים בגברים אחרים - מכרים של בן-שושן - כדי להוכיח כביכול את כשירותן להתקבל לעבודה.

2.עם הגשת כתב-האישום, ביקשה המדינה את מעצרם של שני הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' גורפינקל) נענה לבקשת המדינה, והורה על מעצרם של השניים. בית-המשפט קמא קבע כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר ולבן-שושן. הוא הוסיף כי אף אם המתלוננות הסכימו למעשים המיניים שבוצעו בהן, ההסכמה לא נבעה מרצונן החופשי כי אם מתרמית ומצג-שווא לגבי מהות המעשים ותכליתם. בית-המשפט הוסיף וקבע כי מתקיימת עילת מעצר לגבי שני הנאשמים, וכי מדובר באנשים מסוכנים לציבור שלא ניתן לשחררם בחלופת מעצר. ובלשונו של בית-המשפט קמא:

"מדובר במעשים שיטתיים רבים שביצעו המשיבים (הנאשמים), וגם אם חלקו של המשיב 1 (בן-שושן) גדול יותר, הרי המשיב 2 (העורר) אינו יכול לטעון כי הוא פאסיבי וכי שימש מכשיר בידי המשיב 1 (בן-שושן), שכן הן מעדות המתלוננות והן מהקלטות שהוצגו רואים כי המשיב 2 (העורר) הינו פעיל למדי במעשים, וגם נהנה מהם.

המשיבים (הנאשמים) הפילו בפח את המתלוננות וביזו את גופן ואת כבודן, וגם אם המעשים בוצעו מתוך הסכמה פורמאלית, הרי זו הסכמה שהושגה במרמה עקב מצב שווא כאילו מדובר בבחינה לקבלה לעבודה ועל כן, מדובר באנשים מסוכנים לציבור שלא ניתן לשחררם לחלופת מעצר.

...ריבוי המעשים במספר רב של מתלוננות, מצביע על כך ששני המשיבים (הנאשמים) הינם מסוכנים לציבור הנשים והם הפכו את מקצועם כקרדום לחפור בו כדי להשיג עוד ועוד בחורות לסיפוק תאוותיהם המיניות, כאשר הם המצלמים את המעשים על-מנת להתהדר בהם ולהתרברב בגבריותם בפני חבריהם" (עמ' 13 להחלטה).

על החלטה זו, הגיש בא-כוח העורר ערר לבית-משפט זה, וביקש כי יוגש תסקיר מעצר בעניין מרשו. בית-משפט זה (השופט י' טירקל) נמנע מלחוות דיעה לגוף הערר, אולם ראה להיענות לבקשת הסניגור והורה כי יוגש תסקיר מעצר לבית-המשפט המחוזי, אשר יחזור ויתן את החלטתו. בהתאם להחלטה זו, הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תסקיר מעצר בעניינו של העורר. בתסקיר האמור, המליץ שירות המבחן לשחרר את העורר למעצר בית מוחלט בפיקוח אשתו של העורר או אחד מן ההורים. עם זאת, צויין בתסקיר כי העורר "מתקשה לראות את עצמו כמי שעבר על החוק". על-יסוד המלצת שירות המבחן, ביקש הסניגור מבית המשפט המחוזי (השופט א' שהם) לשחרר את מרשו בתנאי מעצר בית מלא. בית-המשפט המחוזי דחה את בקשת הסניגור והורה על המשך מעצרו של העורר. בהחלטתו, קבע בית-המשפט קמא כי אין לשנות מהחלטתו של השופט גורפינקל לפיה מעשיו של העורר ופיתוין השיטתי של מתלוננות למעשים מיניים בדרכי רמייה וכחש, מעידים על מסוכנות רבה לציבור באופן שלא ניתן להסתפק בעניינו בחלופת מעצר. על-כך הערר שבפניי.

3.בא-כוח העורר, עו"ד פלדמן, לא חלק בפניי על קיומן של ראיות לכאורה כנגד מרשו, ובדין עשה כן. בחקירתו במשטרה, לא כפר העורר בביצוע המעשים המיוחסים לו, אך טען כי בוצעו בהסכמת המתלוננות. אלא שבתיק החקירה קיימות ראיות לכאורה רבות - ובהן הודעותיהן המפורטות של המתלוננות במשטרה וכן צילומי וידאו של המעשים שבוצעו בחלק מן המתלוננות - המקימים תשתית ראייתית איתנה למסקנה כי המעשים בוצעו שלא בהסכמה חופשית אלא במרמה. על-פני הדברים, יש לדחות את הטענה המשפטית שהעלה הסניגור בהודעת-הערר, לפיה קיימות ראיות לכאורה לעבירה של קבלת דבר במרמה אך לא לעבירות של אינוס ומעשים מגונים במרמה. טענה זו תתברר בוודאי על-ידי הערכאה הדיונית, אולם כבר בשלב זה של ההליכים אציין כי מהראיות בתיק החקירה עולה לכאורה כי העורר, יחד עם בן-שושן, הציגו בפני המתלוננות מצג שווא לפיו תכלית המעשים המיניים שביצעו בהן היה מבחן קבלה לעבודה; אך בפועל, ביצעו את המעשים לשם סיפוק מיני גרידא. מההודעות המשטרתיות עולה לכאורה כי המתלוננות, רובן ככולן, הביעו תחילה התנגדות למעשים המיניים שבוצעו בהן, והסכימו להמשך המעשים רק לאחר ששוכנעו שוב ושוב על-ידי הנאשמים כי מדובר במבחן קבלה לעבודה ו"בהכשרה טכנית" לתפקיד. בהודעותיהן במשטרה העידו המתלוננות כי האמינו שמדובר במבחן קבלה לעבודה, וכי אילו ידעו על כוונתם האמיתית של הנאשמים, לא היו משתפות פעולה עם מעשיהם. המסקנה הלכאורית המתבקשת בשלב זה של ההליכים היא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר.

טענתו העיקרית של בא-כוח העורר בפניי היתה כי חלקו של העורר בפרשה קטן ביחס לחלקו של בן-שושן, וכי האחרון הוא שהיווה את הדמות הדומיננטית בפרשה, באשר הוא שיזם והניע את ההתרחשויות. עוד ציין הסניגור כי כאשר שהה העורר עם אחת המתלוננות לבדה, בלא נוכחותו של בן-שושן, לא ביצע בה העורר מעשים מיניים. מכך ביקש הסניגור ללמוד כי ניתוק הזיקה בין העורר לבן-שושן, די בה כדי לנטרל את מסוכנותו של העורר. לחלופין, טען הסניגור כי נוכח חלקו של העורר בפרשה; נוכח ההמלצה החיובית של שירות המבחן בעניינו; ובהתחשב בעברו הנקי ובנסיבותיו האישיות, יש לשחררו בחלופת מעצר. מנגד, טענה באת-כוח המדינה, עו"ד מטר, כי המעשים המיוחסים לעורר מעידים על מסוכנות רבה, באופן שאינו מאפשר לשחררו בתנאי חלופה.

עיון בחומר הראיות לכאורה הביאני למסקנה כי מן העורר נשקפת מסוכנות לציבור, אך על-פני הדברים, צודק הסניגור בטענתו כי חלקו של העורר בפרשה קטן מחלקו של בן-שושן. על-פי המתואר בכתב-האישום, בן-שושן ניצל את אמונן של המתלוננות בו כמורה שלהן במכללה, ועשה שימוש במעמדו כמרצה וכבעל משרד חקירות, על-מנת להבטיח למתלוננות הבטחות-שווא בדבר העסקתן כחוקרות פרטיות אם יעמדו ב"מבחני הכשרה". מחומר הראיות לכאורה עולה כי העורר, להבדיל מבן-שושן, לא יצר את הקשר הראשוני עם המתלוננות, ולא עסק באיתור הקורבנות. כמו כן, מספר האישומים המיוחסים לו קטן יותר מאלה המיוחסים לבן-שושן. עם זאת, אין להמעיט ממעורבותו של העורר בפרשה. העורר שיתף פעולה עם בן-שושן במאמצים לשכנע את המתלוננות כי המעשים המיניים שבוצעו בהן נדרשים כחלק מהכשרתן לתפקיד. מההודעה המשטרתית שמסרה המתלוננת באישום השני עולה כי השניים הפעילו לחץ פסיכולוגי מתואם, באופן שהעורר ציין בפני בן-שושן בנוכחות המתלוננת כי היא אינה מתאימה לעבוד כחוקרת פרטית נוכח רתיעתה מביצוע מעשים מיניים בה, ואילו בן-שושן ניסה כביכול לשכנעו שוב ושוב בנוכחות המתלוננת כי היא מתאימה לתפקיד ויש ליתן לה הזדמנות להוכיח את עצמה. השניים עשו שימוש מניפולטיבי ושפל בכושר השכנוע שלהם והפעילו נגד הבנות מניפולציות רגשיות, על-מנת להפכן כלי לסיפוק יצריהם. העורר נטל חלק פעיל במעשים המיניים שבוצעו ברוב המתלוננות, ואף נכח בעת ביצוע המעשים המיניים על-ידי בן-שושן וצילמם במצלמת וידאו. בנסיבות אלה, המסקנה המתבקשת לכאורה היא כי נשקפת מן העורר סכנה לציבור. מסקנה זו מקבלת חיזוק, נוכח ההתרשמות של שירות המבחן, לפיה העורר מתקשה לראות עצמו כמי שעבר על החוק. זאת ועוד; בהתחשב בעובדה שחלק מן המתלוננות נרתעו בתחילה מלהתלונן במשטרה על המעשים שלכאורה בוצעו בהן, קיים חשש שמא שחרורו של העורר ממעצר, ירתיע מי מהמתלוננות ממסירת עדות במשפט. אשר על כן, צדק בית-המשפט קמא בקובעו כי מתקיימת עילת מעצר בעניינו של העורר עקב מסוכנותו. השאלה הטעונה הכרעה, איפוא, היא אם נוכח המסוכנות האמורה ניתן להשיג את תכלית המעצר על דרך של חלופה.

בעניין זה באתי לכלל מסקנה כי בשים לב לכך שלכאורה בן-שושן היה הדמות הדומיננטית והמניפולטיבית בפרשה, והוא אשר יזם והניע את ביצוע המעשים המיוחסים גם לעורר, הרי על פניו נראה כי המסוכנות הנשקפת מן העורר כרוכה במידה רבה בקשריו עם בן-שושן ובעבודתם המשותפת במשרד החקירות; נראה לכאורה שניתוק הקשר בין השניים עשוי להפחית מרמת המסוכנות הנשקפת מן העורר. בהתחשב בכך, ונוכח עברו הנקי של העורר ונסיבותיו האישיות, החלטתי כי ניתן לקבל את המלצת שירות המבחן ולהמיר את מעצרו של העורר במעצר בית מוחלט אשר לא ייצא ממנו אלא להתייצבות במשפט, והוא ישהה בביתו אשר ברחוב יהלום 50 בשערי תקווה. העורר יפקיד את דרכונו במשטרה וכן יימנע מיצירת קשר כלשהו עם מי מהמתלוננות. להבטחת תנאי השחרור – הישארות העורר בביתו, התייצבותו למשפט בכל ההליכים והבטחת הימנעותו מיצירת קשר עם המתלוננות – יפקיד העורר סכום של 25,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית. כן תינתן ערבות צד ג' על סך 50,000 ש"ח, להנחת דעתו של רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

הערר מתקבל, איפוא, בתנאים האמורים.