ע"פ 9621/02 מדינת ישראל נ. פלוני

שני הערעורים – ע"פ 9621/02 וע"פ 9764/02 – מופנים כלפי אותו פסק-דין ולפיכך אנו מאחדים את הדיון בהם.

ניתנה היום, ט"ו בתמוז תשס"ג (15.7.03).

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט

פסק-דין

המערער הואשם בבית-משפט המחוזי בהכאת אשתו מכות קשות. על-פי כתב-האישום, בכל חמש שנות נישואיהם נהג הוא לחבוט באשתו, להכותה, לסטור על פניה ולתקוף אותה באגרופיו. בתאריך 11.3.99, ואשתו הייתה אז בחודש החמישי להריונה, "העניש" אותה המערער על אשר הלכה לקופת-חולים מבלי לבקש את רשותו, הכה אותה, משך בשערותיה, גרר אותה על רצפת הבית ובעט בה בבטנה ובגבה. כעבור שנתיים לערך, בתאריך 9.1.02, בתגובה לבקשתה מן המערער לאפשר לה להשתתף בהלוויית חייל קרוב משפחתה, שנהרג בפיגוע חבלני, חבט בה המערער בכסא, בעט בה ואף ניסה לחונקה. אשתו נמלטה לחדר-השינה, פתחה את החלון כדי להזעיק עזרה, וכך על-פי הנטען דחף אותה המערער מן החלון והיא נפלה, נחבטה בקרקע, נפצעה ונזקקה לטיפול רפואי ממושך.

האישומים האמורים מבוססים על תלונת האשה, שנתמכה גם בעדויות בני-משפחה. המערער, מצדו, הכחיש כי נהג באלימות באשתו וטען, כי בשל מצב דכאוני שבו הייתה שרויה היא עצמה, קפצה מהחלון במטרה לאבד עצמה לדעת. לצורך כך אף הסתמך על דברים שמסרה האישה לרופא שקיבל אותה בבית-החולים, על רישומים שנמצאו בסמוך ליומן שניהלה וכמובן על דברי המערער עצמו.

בית-המשפט המחוזי, לאחר שהתייחס לטענות המערער ולראיות, שעליהן הצביע באופן מפורט בהכרעת-דינו, נתן אמון מלא במתלוננת ובעדים התומכים ודחה את עדות המערער כבלתי-מהימנה. המערער הורשע איפוא בגין הפרשה משנת 1999 בתקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות ובגין הפרשה משנת 2002 בחבלה בכוונה מחמירה, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים. בית-המשפט המחוזי, בהתחשב בחומרתם הרבה של מעשי המערער מחד גיסא, ובעברו הנקי ובהתנהגותו העצמית התקינה בדרך-כלל מאידך גיסא, גזר על המערער שמונה שנות מאסר, מתוכן חמש שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.

ערעורו של המערער מופנה כלפי הרשעתו ולחלופין כלפי חומר העונש, ואילו המדינה, המפנה תשומת-ליבנו לכך שעונש המינימום בגין עבירות החבלה בכוונה מחמירה הוא ארבע שנים, טוענת כנגד קולת העונש.

בערעור כנגד ההרשעה חוזר המערער ומצביע על אותן פרכות, שלדעתו תומכות בגרסתו. דא עקא, שראיות אלו נדחו על-ידי בית-המשפט המחוזי תוך שבהכרעת-הדין ניתנו ההסברים הנדרשים, ומשכך לא מצאנו עילה להתערב בממצאי בית-המשפט המחוזי ואנו דוחים את הערעור על ההרשעה.

בטרם נכריע בערעורים כנגד גזר-הדין, סבורים אנו כי ראוי שתוצג בפנינו חוות-דעת עדכנית על מצב בריאותה של האשה.

הדיון נדחה אפוא למשך 60 יום (ימי הפגרה בכללם), על-מנת לאפשר למדינה להגיש לבית-המשפט חוות-דעת מעודכנת.

המזכירות תקבע את המשך הדיון בפנינו במהלך חודש אוקטובר 2003.