בש"פ 2393/97 כהן דורון נ. מדינת ישראל

נגד העוררים ונגד אדם נוסף הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וניסיון לביצוע שוד. על פי כתב האישום קשרו העוררים והנאשם הנוסף קשר להתפרץ לבית בחולון ולבית בתל-אביב. את הפריצה לבית בתל-אביב על פי כתב האישום, הם אף החלו לבצע תוך שהם מצטיידים בשוקר חשמלי. אולם קודם להשלמת זממם הם נתפסו על ידי המשטרה.

שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כבוד השופטת הדסה אחיטוב, הורתה על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים נגדם. על כך מוגש הערר שבפני.

טוען בא כוח העוררים בפני כי עבירת הקשר אינה עילה למעצר עד תום ההליכים על פי סעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב1982-. עוד טען הסניגור המלומד כי מעשיהם של העוררים בבואם לפרוץ לבית בתל-אביב לא התגבשו כדי ניסיון. לטענתו אין ראיות כי העוררים הגיעו אל הקומה השלישית, הקומה בה הייתה הדירה אליהם התכוונו לפרוץ. כן טוען בא כוח העוררים כי לא הוכחה התאמה בין הדמות אותה תיאר עובד הניקיון בבית אשר בו ניסו העוררים לבצע שוד לבין תיאורו של מי מהעוררים.

מנגד טוען בא כוח המדינה כי בידי המדינה ראיות רבות, בין היתר דו"חות עיקוב של שוטרים, וכן הקלטות של שיחות אשר מהן עולה כוונת העוררים לפרוץ לבית, תוך תכנון מדוקדק של הפרטים. לטענתו מהעבירות שבוצעו על ידי העוררים, מדרך התכנון שלהם, ומהכוונה להיעזר בשוקר החשמלי ניתן ללמוד על הסיכון הנשקף מהעוררים לציבור אם ישוחררו.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. אכן, צודק בא כוח העוררים כי לא עלה בידי העוררים להשלים את התוכנית הפלילית אותה הם התכוונו לבצע על פי הנטען בכתב האישום, ולכן העבירות בהן הם מואשמים הן עבירות של קשר וניסיון ויש לתת משקל לעובדה זו. עם זאת יש ממש בטענת בא כוחה של המדינה כי אך לעיתים נדירות יש בראיות ללמד לכאורה על תוכניותיהם הפליליות של נאשמים, על כוונותיהם ועל הסיכון הנשקף מהם - כמו במקרה זה.

מתמלילי השיחות שבין העורר מס' 1 לבין הנאשם הנוסף בכתב האישום, כפי שהוקלטו על ידי המשטרה, תוך האזנה לשיחות ביניהם ברכב ולשיחות טלפוניות ניתן ללמוד על תכנון מדוקדק של מעשי השוד. ההאזנה לשיחה שנערכה ביניהם מיד לאחר שאותו נאשם נוסף נחקר על הקשר לביצוע הפריצה בחולון, מלמדת שהדוברים הכירו את האירוע נשוא החקירה. בשיחה אחרת שנקלטה על ידי ההאזנות המשטרתיות נמצאו העורר מס' 1 והנאשם הנוסף דנים בשוד תוך איזכור שמו של בעל הבית בתל אביב אשר בו בוצע ניסיון השוד כנטען בכתב האישום. בשיחה זו נשאל העורר מס' 1 האם יש לעורר מס' 2 כפפות והוא ענה "בטח, יש לו הכל". מהשיחה עולה גם כי הנאשמים מכירים היטב את עסקו של קורבנם המיועד. עוד עולה מהתמלילים כי הנאשמים תכננו להפעיל את השוקר החשמלי כנגד אישה שהם האמינו שנמצאת בבית אותו הם תכננו לשדוד. באחת השיחות הם אף דנו בשאלת עוצמת מכת החשמל של השוקר והשפעתה על גוף האדם. בהזמנויות אחרות דנו המשוחחים על התפרצויות מתוכננות נוספות וכן על כלי נשק ומשתיק קול.

לתמלילי שיחות אלו, ולתמלילים נוספים המעידים על הקשר שבין העוררים לתכנון מעשי השוד, מצטרפות עדויות רבות ביניהן: עדות בתו של בעל הבית בחולון ועדות חברה אשר אף זיהה את העוררים במסדר זיהוי; דיווחיהם של השוטרים אשר ביצעו מעקבים אחר העוררים; עדותו של עובד הניקיון בבית בתל אביב בו התכוונו העוררים - על פי האישום - לבצע את השוד; הממצאים במכוניותיהם שנמצאו ליד הבית בתל אביב שכללו כפפות, כובעי גרב, פטישים, אולר ושוקר חשמלי והמצאות הנאשמים במקום שבו על פי השיחות המוקלטות ביניהם אמור היה על פי התכנון להיערך השוד.

טוען בא כוח העוררים כי מעשיהם של העוררים בעת שנתפסו טרם התגבשו כדי ניסיון ולכן כל שניתן לייחס להם הוא עבירת קשר. לטענתו לא היה מקום להורות על מעצרם של העוררים משום שעבירת הקשר בה הם מואשמים אינה נמנית עם העבירות המגבשות עילת מעצר על פי סעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. לא מצאתי כי יש בטענה זו כדי להועיל לעוררים. בשלב זה נראה לכאורה כי יש בסיס לאישום העוררים בעבירת ניסיון אשר לא צלח מסיבות שאינן תלויות בהם. מכל מקום גם אילו היה ממש בטענה כי מעשיהם של העוררים לא הגיעו לכדי ניסיון הנכלל בין העבירות המסוכנות כשלעצמן המנויות בסעיף 21א(א)(2), הרי שקמה בנסיבות הענין עילת מעצר על פי סעיף 21א(א)(1) לחוק, נוכח מסוכנותם של העוררים, הנלמדת ממהות העבירה, מנסיבותיה ומהראיות שפורטו לעיל.

זאת ועוד, השיחות בין העוררים מלמדות גם על חשש שהם ינסו להימלט מן הדין. בשיחה מיום 12.3.97 דנו הנאשם הנוסף והעורר מס' 1 על דרכונים מזויפים שיוכנו עבורם עם תמונותיהם ושמות אחרים, וכן על סידורים הקשורים בטיסה. מדברים אלו עולה חשש כי העוררים ימצאו דרכם להימלט מן הארץ אם ישוחררו. גם מסיבה זו קמה עילה למעצרם של העוררים.

ממסוכנותם של העוררים כפי שהיא נלמדת מחומר הראיות ומהחשש להמלטותם מהארץ מתבקשת המסקנה כי משקמה עילה למעצרם אין חלופת מעצר מתאימה שיש בה כדי להבטיח את מטרת המעצר.

אשר על כן דין הערר להידחות.