בש"א 3733/97 מזרחי בנימין נ. מינהל מקרקעי ישראל

1.בפני עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' בנימין מזרחי (ניתן ביום 26.5.97).

2.העותרים, חברה המאגדת בעלי מוניות ומנהליה, התקשרו ביום 23.11.71 עם המשיבים 1-3 בהסכם שכירות מוגנת של מבנה שנועד לשמש כתחנת מוניות (להלן: "המבנה"). במועד ההתקשרות עמדה בתוקף תכנית מיתאר מקומית, לפיה יועד האיזור שבקרבת המבנה להקמת תחנת האוטובוסים המרכזית החדשה של העיר חיפה. לאחר חתימת ההסכם החלו העותרים בשיפוץ המבנה, אלא שפעולתם נעצרה על-ידי עירית חיפה, המשיבה 4, בנימוק שהמבנה הוא מבנה מסוכן העלול להתמוטט ושיש להרסו כליל. במסגרת המגעים שנוהלו בין העותרים לבין המשיבה 4 וגורמי משרד הפנים, הודיע הממונה על מחוז חיפה במשרד הפנים לעותרים, כי המבנה הוא מסוכן וכי הוא מיועד להריסה בהתאם לתכנית בניין עיר מאושרת. הודעה בכתב ברוח זו אף נשלחה לעותרים ביום 16.7.72. ביום 31.10.73 נשלחה לעותרים, בדואר רשום, הודעה מטעם המשיבה 4, בה הופנתה תשומת לבם להודעה על הפקעת החלקה עליה ניצב המושכר, הודעה שפורסמה בילקוט הפרסומים ביום 25.10.73. העותרים נדרשו לפנות את המושכר ומשסירבו לעשות כן הגישה המשיבה 4 תביעת פינוי נגדם. בשנת 1976 ניתן פסק דין בתביעת הפינוי, ולפיו חויבו המשיבים לפנות את המושכר.

3.ביום 28.7.82 הגישו העותרים תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד המשיבים 1-3. ביום 19.7.84 הגישו העותרים כתב תביעה מתוקן, בו נכללו כנתבעות גם המשיבות 4 ו - 5. על-פי כתב התביעה ייחסו העותרים למשיבים 1-3 הטעייה בכריתת חוזה, ניהול משא-ומתן לכריתת חוזה שלא בדרך מקובלת ובתום לב והפרת חוזה. עוד ייחסו העותרים למשיבות 4-5 הפרת הבטחות שניתנו להם במהלך הפינוי.

4.המשיבים העלו כנגד העותרים, כטענה מקדמית, טענת התיישנות. לטענתם, גם לפי הגירסה המיטיבה עם העותרים, נוצרה עילת התביעה של העותרים לכל המאוחר בשלהי אוקטובר 1973, עת פורסמו ונמסרו להם הודעת המשיבה 5, הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה, על הפקעת החלקה והדרישה לפנותה. לטענת המשיבים התיישנה עילת תביעה זו בשלהי אוקטובר 1980, כשלוש שנים לפני הגשת התביעה. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ח' אריאל) דחה את טענת ההתיישנות בהתבסס על הוראות סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בית משפט קבע, כי מועד התגלות הנזק חל, במקרה זה, ביום שבו ניתן פסק הדין בתובענת הפינוי, שכן "ביום זה אירע הנזק ואף התגלה". לפיכך דן בית המשפט בתביעה לגופה וקיבלה באופן חלקי, ככל שהתייחסה למשיבים 1-3. הצדדים ערערו על פסק דין זה לבית המשפט העליון.

5.בית המשפט העליון שדן בערעורים קבע, כי תביעתם של העותרים התיישנה. לפיכך קיבל את ערעורם של המשיבים ודחה את הערעור שכנגד שהגישו העותרים. בית המשפט קבע, כי עילת תובענתם של העותרים נוצרה ביום חתימת ההסכם עם המשיבים 1-3, 23.11.71, אולם הואיל ובמועד זה נעלמו מעיניהם של העותרים העובדות המעמידות להם עילת תובענה יחולו על עניינם של העותרים הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ותקופת ההתיישנות תחל במועד בו נודעו להם עובדות אלו. בית המשפט קבע, כי העובדות האמורות נודעו לעותרים במהלך חודש אוקטובר 1973, ולכל המאוחר בסוף שנת 1973, עת פנו העותרים במכתב לראש עירית חיפה והלינו על תוכנית ההפקעה. בית המשפט דחה את טענת העותרים, לפיה התגבשה עילתם עם מימוש ההפקעה והוצאת צו הפינוי. זאת בהסתמך על ההלכה לפיה מתחיל מרוץ ההתיישנות משנתגלה נזק שאינו נזק של "מה בכך" ושאדם סביר היה רואה בהתרחשותו עילה מוצדקת להגשת תביעה (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה ,פ"ד לח (4) 554, 559; ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת , פ"ד מ (1) 528, 531). בית המשפט דחה את נסיונם של העותרים להסתמך על פסק הדין בע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם) (להלן: "ענין יופיטר ) וקבע, כי אף אם תאמר, כי קיימים מקרים בהם יחל מרוץ ההתיישנות ממועד קרות הנזק ולא ממועד ההפרה שגרמה לנזק, הרי בעניינם של העותרים היו הנזק שנגרם ושיעורו ידועים לעותרים עוד בשנת 1973 והתממשות הנזק, כלומר הוצאת צו הפינוי והפינוי עצמו, לא יצרה עילת תביעה חדשה או מאוחרת יותר.

6.בעתירה שבפני טוענים העותרים, כי פסק הדין עומד בסתירה להלכה קודמת שנפסקה על-ידי בית משפט זה, "לרבות ובמיוחד בעניין ע"א 3599/4 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ " וכי ההלכה שנקבעה בפסק הדין היא הלכה מוקשה, בעלת השלכות וחשיבות כללית ונרחבת בקשר למועד היווצרותה של עילת תביעה חוזית לעניין מניין תקופת ההתיישנות. לטענת העותרים, קבע בית המשפט את ההלכות החדשות והקשות הבאות:

(א) כי כאשר עומדות לתובע עילות תביעה חוזיות ולבר-חוזיות תתיישן התביעה גם במקרה בו התיישנה העילה הלבר-חוזית, והעילה החוזית טרם התיישנה.

(ב) כי בית המשפט יתעלם מן העובדה שלתובע נגרמו, כתוצאה ממעשיו וממחדליו של הנתבע, נזקים שונים ומובחנים ויראה בכל הנזקים מכלול אחד.

(ג) כי מקום שיש בכוונת רשות תכנון להפקיע מקרקעין יחל מרוץ ההתיישנות ממועד ההודעה על כוונה זו ולא מן המועד בו קבעו ערכאות משפטיות, כי הכוונה היא תקפה.

העותרים מוסיפים וטוענים, כי פסיקתו של בית המשפט עומדת בסתירה מהותית למדיניותו של בית המשפט לעודד קיום חוזים , לתמרץ מי שנפגע מהפרת חוזה למנוע או לתקן את נזקי ההפרה, ולא לכפותו לבטל חוזה ולהגיש תביעה כל עוד לא מיצה מהלכים אלה. לעניין זה מסתמכים העותרים על סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות) , התשל"ג1973- ועל ע"א 42/86 אבידוב נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ , פ"ד מג (2) 513 וע"א 697/83 וינר בתי יציקה בע"מ

נ' סומך ,פ"ד לט (3) 796.

7.המשיבים (העותרים הצהירו, כי אין הם מבקשים כל סעד כנגד המשיבים 4-5, לפיכך השיבו לעתירה רק המשיבים 1-3) מתנגדים לקיום דיון נוסף. לטענתם, לא נתקיימו בפסק הדין נשוא העתירה העילות לקיום דיון נוסף, שכן הוא אינו עומד בסתירה להלכה קיימת ואין בו קשיות או חידוש. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי פסק הדין מהווה המשך להלכה קיימת ומבוססת, לפיה מועד התגלות הנזק - ולא מועד התממשותו- הוא המועד שממנו מתחיל מירוץ ההתיישנות. לשיטת המשיבים , התגבש נזקם של העותרים עם הוצאת ההודעה לפי סעיפים 5 ו - 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 - ולא עם מתן צו פינוי על ידי בית משפט, שכן תביעת הפינוי מהווה רק אמצעי למימוש זכות קיימת ולא הליך קונסטיטוטיבי. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי פסק הדין אינו עומד בסתירה לפסק הדין בענין יופיטר , שכן העותרים לא הצביעו על קיומו של נזק מאוחר שממנו יש למדוד את תקופת ההתיישנות ולפיכך לא נדרש בית המשפט להתמודד עם ההלכה העולה מענין יופיטר .

8.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים נחה דעתי שדין העתירה להידחות. פסק הדין נשוא העתירה אינו עומד בסתירה להלכה קודמת, בין לזו העולה מענין יופיטר ובין להלכה אחרת, אין בו חידוש ואין בו חשיבות כללית, ולפיכך לא התקיימו בו העילות הקבועות בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. משנקבע, כממצא עובדתי, כי נזקם של העותרים התגבש ודבר קיומו נודע להם, לכל המאוחר, בשלהי שנת 1973, אין עוד חשיבות עניינית לדיון בטענות העותרים המתייחסות להבחנות בין מועד התרחשותם של המעשה או המחדל שביסוד עילת התביעה לבין מועד התרחשות הנזק. הוא הדין גם באשר לשאלות הנוספות שמעוררים העותרים ואשר עניינן ריבוי עילות וריבוי נזקים. פסקי הדין עליהם מסתמכים העותרים אינם תומכים בטענתם, לפיה פעולות שנקט התובע להקטנת נזקו ישעו את מרוץ ההתיישנות. די לי אם אומר, לעניין עתירה זו, כי בית המשפט העליון טרם נדרש לטענה זו וטרם חיווה לגביה דעתו, ולפיכך אין מקום לקיום דיון ראשוני בסוגייה במסגרת דיון נוסף.

העתירה נדחית. העותרים ישאו בהוצאות המשיב 1 בסך 5,000 ש"ח ובהוצאות המשיבים 2-3 בסך כולל של 5,000 ש"ח.