רע"פ 1363/99 מרדכי מיכאלשווילי נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ 1352/97 ובקשה לעיכוב ביצוע.

1.המבקש הועמד לדין בבית המשפט השלום בתל-אביב-יפו יחד עם שישה נאשמים נוספים. כתב האישום מייחס למבקש שורה ארוכה של עבירות שבוצעו בתחילת שנת 95', ובהן קשירת קשר לזיוף שטרי כסף, החזקת חומר לזיוף שטרי כסף, זיוף שטרי כסף, החזקת שטרי כסף מזויפים וניפוק שטרי כסף מזויפים.

האישום הראשון עניינו ברכישת החומרים, הכנת הציוד, הכנת השקפים (פילמים) והגלופות של שטרות הכסף, והעברת הגלופות להדפסה בשטחים. האישום השני עוסק בהדפסת שטרות הכסף בשטחים באמצעות אותן גלופות, וחלוקתם בין הנאשמים.

2.בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ח' כוחן), הרשיע את המבקש בעבירות המיוחסות לו, בקובעו כי המבקש היה בין העבריינים העיקריים וה"בכירים" בפרשה, וכי הוא עמד בראש רשת הזיופים והיה הרוח החיה בה.

האישום הראשון בוסס רובו ככולו על עדותו של השותף מוחמד אבו אסיה המכונה סעיד (להלן: סעיד). בית המשפט קמא שמע את העדות של סעיד וקבע כי עדותו, המפלילה את המבקש ונאשמים נוספים, אמינה בעיניו. לעדות זו, מצא בית המשפט קמא חיזוקים לא מעטים, ובהם דו"חות הובלה והצבעה, שיחות מוקלטות בין הנאשמים, צילומים שצולמו בהסתר, וכן העובדה כי ברשות המבקש נתפסו עם תחילת החקירה הגלויה, חמישה שטרות מזויפים של 100$, שלפי חוות-דעת המז"פ, זיופם בוצע בשטחים.

האישום השני, בוסס בעיקרו על עדותו של עד המדינה אשרף אבו לבן (להלן: אשרף). עד זה תיאר בבית המשפט קמא את חלקו של המבקש בתהליך זיוף שטרות הכסף בשטחים. תמלילי שיחות שהוקלטו בהאזנות הסתר לטלפון של אשרף וכן חוות דעת מומחה התביעה, לפיה השטרות המזויפים, הודפסו מאחת הגלופות הקרועות שנתפסו בביתו של אשרף, שימשו סיוע לעדותו.

בית המשפט קמא ציין את התמיהות והסתירות שעלו מן ההודעות שמסר המבקש במשטרה, וקבע כי עדותו של המבקש בפניו עוררה חוסר אמון בו ובכוונותיו. טענתו המרכזית של המבקש בעדותו בפני בית המשפט קמא, היתה כי הוא שימש מודיע משטרתי, ובתור שכזה, אסף מידע ונפגש עם המעורבים בפרשה. בסופו של דבר, הוא לא העביר כל מידע למשטרה, שכן לדבריו "הכל היה דיבורים". בית המשפט דחה גירסה זו כלא אמינה, בקובעו:

"לסיכום עדותו של מרדכי ניתן לומר בתמצית, שהוא לא דיבר מילה אמת וכל עדותו רצופה שקרים, בדיות ובדותות...שקריו הוכחו, לרוב, על-ידי ראיות חיצוניות.

בנסיבות אלה, שקריו של המבקש מהווים סיוע לעדותו של סעיד באישום הראשון ולעדותו של אשרף באישום השני".

אשר על כן, הורשע המבקש בכל העבירות שיוחסו לו.

בגזר הדין, ציין בית המשפט קמא כי למבקש שתי הרשעות קודמות בעבירות דומות, בגינן נדון לתקופות מאסר לא קצרות. המבקש ביצע את העבירות בגינן הורשע בתיק זה, בעת שהיה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה, ולאחר שנשיא המדינה- מתוך התחשבות במצבו הבריאותי של המבקש- המתיק עונש מאסר אותו ריצה. בהתחשב בכך, סבר בית המשפט קמא כי בביצוע העבירות בהן הורשע, ניצל המבקש באופן בוטה את האמון שניתן בו. על כן נקבע כי אין לראות במחלת הלב- ממנה סבל המבקש עוד לפני ביצוע העבירות- טעם להקל בעונשו. בגזר הדין נאמר:

"נאשם זה, שהינו מומחה לזיוף כסף, הפך את הזיוף למקור הכנסה ופרנסה ונראה שזה היה עיקר עיסוקו, ממנו לא חדל גם לאחר ששוחרר ממאסר ממושך. נאשם זה הינו איש רב מעללים, הגורם במעשיו נזק בל יתואר לכלכלת המדינה, לסחר החופשי ולאנשים תמימים וישרים שקנו במיטב כספם דולרים מזוייפים, שערכם בשוק כקליפת השום".

לאור חומרת העבירות ומעורבותו הדומיננטית של המבקש בפרשת זיוף שטרות הכסף, הנפקתם והפצתם, נגזרו עליו 5 שנים מאסר לריצוי בפועל, וכן הופעלו נגדו 54 חודשי מאסר על תנאי, 24 מהם במצטבר והשאר בחופף. סך הכל, נגזרו על המבקש 78 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בנוסף, הושתו עליו 24 חודשי מאסר על תנאי.

3.המבקש ערער על הרשעתו ועל חומרת העונש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אך ערעורו נדחה.

בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ד' ברלינר, א' בייזר, ז' המר) קבע כי הרשעתו של המבקש התבססה על עדויותיהם של סעיד ואשרף. בהיותו ערכאת ערעור, לא ראה בית המשפט המחוזי להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא לעניין מהימנותם של סעיד ואשרף, והוסיף כי עדויותיהם מתיישבות עם מכלול חומר הראיות, ויש להן חיזוקים וסיועים לא מעטים. כמו כן, לא ראה בית המשפט המחוזי להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא באשר להעדר אמינותו של המבקש, וסבר כי ממצאי המהימנות שקבע בית המשפט קמא מתיישבים עם חומר הראיות, ההגיון והשכל הישר. אשר לטענתו של המבקש כי שימש מודיע משטרתי, קבע בית המשפט המחוזי כי טענה זו עלתה לראשונה בעדותו של המבקש בבית המשפט קמא, אף על פי שטענה זו, מדרך הטבע, היתה צריכה להיטען מיד לאחר מעצרו של המבקש. מעבר לכך, ציין בית המשפט המחוזי כי אין מחלוקת שהמבקש לא העביר למשטרה כל מידע על פעולותיהם של המעורבים בפרשה. אשר על כן, לא מצא בית המשפט המחוזי להתערב בהכרעת הדין של בית המשפט קמא, וערעורו של המבקש על הרשעתו, נדחה.

ערעורו של המבקש על גזר הדין, נדחה אף הוא. בית המשפט המחוזי קבע כי מצב בריאותו של המבקש לא מנע ממנו לבצע את העבירות בגינן הורשע, ואף לעמוד בראש רשת הזיופים. אשר על כן, לא ראה בית המשפט המחוזי להתערב בעונש שהושת על המבקש.

4.על פסק דינו זה של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. המבקש שב וטוען כי שימש מודיע משטרתי ועל כן הרשעתו אינה כדין. בנוסף, שב המבקש ועותר להקלה בעונשו, בשל במצבו הבריאותי הקשה.

5.לאחר שעיינתי בחומר שלפניי הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. טענתו של המבקש בדבר היותו מודיע משטרתי נדונה על-ידי שתי הערכאות קמא, ונדחתה. שאר טענותיו של המבקש לעניין הרשעתו, עיקרן בתקיפת ממצאים עובדתיים והכרעות בדבר מהימנות עדים. אין בכל אלה כדי לעורר שאלה בעלת חשיבות משפטית, ציבורית או חוקתית, החורגת מעניינו של המבקש, והמצדיקה מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. (ראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123).

לעניין בקשת רשות הערעור על גזר הדין, שתי הערכאות קמא שקלו את מצבו הבריאותי של המבקש. אף על פי כן, לאור כל השיקולים שפורטו לעיל, הוטל על המבקש העונש האמור. כבר נפסק פעמים רבות כי חומרת העונש כשלעצמה לא תהווה עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות חריגות (ראו: בר"ע 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). נסיבות כאלה לא הוכחו בעניינו של המבקש. אין מניעה כי המבקש יקבל את הטיפול הרפואי לו הוא זקוק, במסגרת שירות בתי הסוהר.

אשר על כן, לא מצאתי לנכון להיענות לבקשה לרשות ערעור. ממילא, מתייתר הצורך להתייחס לבקשה הנילוות לעיכוב ביצוע.

הבקשה נדחית. המבקש התייצב לריצוי עונשו ביום 14.3.99 עד השעה 10:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.