רע"א 5545/97 יעל וגנר נ. יוסף מיוחס

1.בעלי הדין הנם קרובי משפחה. המבקשים הנם אחים, ואילו המשיב הינו דודם, אחי אמם. המשיב והמבקשים ירשו שני בתים שכנים בשכונת פלורנטין שבתל-אביב, כאשר על פי חלוקת הבעלות ביניהם, כל אחד מהמבקשים הינו הבעלים של רבע המקרקעין האמורים ואילו המשיב הינו הבעלים של מחציתם.

2.המשיב פנה לבית משפט השלום בבת-ים-חולון (ת.א. 1209/95) בתביעת פירוק שיתוף במקרקעין. המשיב טען כי הדרך העדיפה לעריכת פירוק השיתוף היא מכירת כל הנכס וחלוקת הכספים בין הצדדים שכן מטרתו העיקרית הינה סיום ההליכים במהירות האפשרית. המבקשים העדיפו את הדרך של רישום שני הבתים בפנקס הבתים המשותפים וחלוקת הדירות על פי ערכן. בית המשפט, מפי כב' השופטת סגן הנשיא ר' טלגם, פסק, כי בנסיבות העניין אין מנוס מבחירת האפשרות של מכירת הנכסים וחלוקת התמורה, אחרת לא יתאפשר למשיב ליהנות מפירות נכסיו לעת זיקנה. זאת, בפרט לאור העובדה שחלוקה בעין ואף תשלומי איזון, אינם אפשריים. לעניין האפשרות של רישום הבתים כבתים משותפים, נקבע כי אינה מהווה אפשרות בנסיבות המקרה, שכן היא כרוכה בזמן רב ובביצוע פעולות מסובכות, כגון קבלת חוות דעת של המפקח על רישום המקרקעין (להלן: המפקח) ובעיות של תשלומי איזון. כמו כן, נקיטת הליך כאמור תפתח פתח לסכסוכים עתידיים בין הצדדים.

3.המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ב.ר.ע 1743/97). בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופטת ה' גרסטל, דחה את בקשתם של המבקשים. נקבע, שבהעדר חוות דעת של המפקח, לא הונחה תשתית להוכחת רישום הבתים כבתים משותפים ולא ניתן היה להורות על כך. השופטת גם לא מצאה מקום להתערב בהחלטת הערכאה קמא, שכן מכירת המקרקעין כמקשה אחת כלכלית יותר מבחינת ניצולם ואף לזמן יש משמעות כלכלית כשהמדובר בבעל דין מבוגר.

4.בבקשה שבפני טוענים המבקשים כי אין באי המצאת חוות דעת של המפקח באותו שלב הדיון בכדי לפגוע בכוחו של בית המשפט לשקול אם ראוי לפרק את השותפות בדרך של רישום כבית משותף. בנוסף, טוענים המבקשים, כי גילו של המשיב אינו צריך לשמש שיקול כה מכריע בהחלטה הנוגעת לזכויות מקרקעין, בעיקר כאשר הדין הוא שיש להעדיף את הדרך של רישום בית משותף על פני מכירה.

5.המשיב בתגובתו פורס את מערכת העובדות הרחבה יותר, לפיה אם המבקשים ציוותה בצוואתה כי המשיב יפעל בנכסים הנדונים וכי המבקשים אף הם נתנו בידו ייפוי כוח לעשות כל פעולה ואף למכור את הנכסים. לטענתו, רק לאחר שניתקל בקשיים וסירובים מצידם בדרכו למימוש הנכס, פנה לבית המשפט בתביעת פירוק ואף במהלך ההליכים בתביעה זו היו נסיונות להגיע הסדר שכולל תשלומי איזון, אך אלו היו בלתי אפשריים שכן אין לצדדים הכסף לכך. לטענת המשיב יכולת הצדדים לפעול במשותף קטנה, שכן אינם מדברים ביניהם ועקב מכלול נסיבות אלו ממש פסק בית משפט השלום את שפסק.

6.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שבפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה ייתן רשות ערעור בערכאה שלישית רק כאשר הסוגיה העולה חורגת מן המחלוקת שבין הצדדים ומעלה סוגיה בעלת חשיבות משפטית או כללית (וראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). כך הוא בענייננו. בית משפט השלום לא התעלם מן האפשרות של פירוק השיתוף בדרך של רישום הבית כבית משותף, אך בחר, לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה, שלא להפעיל אפשרות זו. מכיוון שכך, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטות הערכאות קמא.

7.כאמור לעיל, דין הבקשה להידחות.

8.המבקשים ישאו בהוצאות המשיב בסך 3,000 ש"ח.