ע"א 3821/02 י.ח.מפעלי בניה בע"מ נ. מסגרית אור תעש (83)בע"מ

המבקשת 1 (להלן: המבקשת) רכשה בשנת 1978 את הבעלות בחלקה 56 בגוש 3876 בגדֵרה. כן רכשה המבקשת בשנת 1995 את הבעלות בחלקה 67 באותו הגוש מהמבקשת 2, וכיום היא הבעלים של שתי החלקות הצמודות 56 ו67- (להלן: החלקות). המשיבה 1 היא מסגרייה המופעלת על חלקה 51, הסמוכה לחלקה 56. הבעלות בחלקה 51 רשומה על-שמה של המשיבה 4.

לאחר שהתברר, כי המסגרייה פועלת אף על שתי החלקות שבבעלות המבקשות, הגישו המבקשות בשנת 1994 בבית-משפט השלום ברחובות תובענה לפינוי המשיבים מן החלקות.

בית-משפט השלום דחה את טענת המשיבים, לפיה החזיקו בחלקות תקופה העולה על שלושים שנה ולפיכך קבע, כי למשיבים אין זיקת הנאה בחלקות. כן דחה בית-משפט השלום את הטענה, לפיה הוכחה התיישנות בקרקע מירי המקנה למשיבים הגנה מפני פינוי. לבסוף, קיבל בית-משפט השלום את תביעת המבקשות והורה למשיבים לסלק את ידם מן החלקות.

המשיבים הגישו ערעור לבית-המשפט המחוזי וכן בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-משפט השלום. בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשה והורה על עיכוב ביצוע פסק-הדין כנגד הפקדת ערבות בנקאית בסך של 120,000 ש"ח.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגידרה טענו המבקשות, כי סיכויי המשיבים לזכות בערעור קלושים; וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתן, שכן מנהלה של המבקשת ובעל מניותיה, ישראל חלפון, שהוא כיום באמצע שנות השבעים לחייו, אינו זכאי לפנסיה והסתמך על הכנסה ממכירת החלקות ומהריבית על קרן זו, אך לא זכה לקבל דבר, שכן המשיבים גורמים לעיכוב ההליכים המשפטיים כבר משך שמונה שנים. לחלופין טענו המבקשות, כי אם יעוכב פסק-הדין, יש להעלות את גובה הערבות שנקבעה לסך של מיליון ש"ח, שכן הנזק מהמשך החזקת החלקות על-ידי המשיבות הוא הריבית החודשית שהייתה יכולה להתקבל ממכירת החלקות, שהיא כ3,000- דולר בחודש.

מנגד טענו המשיבים - שהודיעו כי הם מתנגדים לכך שבית-משפט זה ידון בבקשה כבערעור - כי סילוק ידם של המשיבים מהחלקות משמעו הרס המסגרייה וסגירתה; כי למשיבים סיכויים טובים לזכות בערעור; וכי יש לעכב את ביצוע פסק-הדין הואיל ואם יימכרו המקרקעין - כפי שאף בכוונת המבקשות לעשות - והערעור יתקבל, לא תהיה אפשרות להחזיר את המצב לקדמתו. עוד נטען, כי הערבות הבנקאית שהפקידו המשיבים גבוהה דיה כדי לכסות את נזקי המבקשות, שהם לכל היותר דמי שכר ראוי עבור השימוש בחלקות.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. זאת, חרף התנגדותם של המשיבים, שכן נוכח הטיעונים המפורטים שהגישו המשיבים שוכנעתי כי אין בכך כדי לפגוע בזכותם כבעלי-דין.

לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי לעכב את ביצוע פסק-הדין. שכן, ברי כי אם יזכו המשיבים בערעור יהיה קושי רב להחזיר את המצב לקדמתו, באם יבוצע פסק-דינו של בית-משפט השלום.

ואולם, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים נראה לי כי בנסיבות העניין ונוכח הימשכות ההליכים המשפטיים בין הצדדים, ראוי יהיה להגדיל את גובה הערבות הבנקאית שנקבעה למשיבים.

אשר-על-כן, הערעור מתקבל בחלקו, במובן זה שעיכוב פסק-דינו של בית-משפט השלום יעמוד בעינו, ואולם יותנה בכך שהמשיבים יפקידו ערבות בנקאית בגובה של 230,000 ש"ח, בתוך 15 ימים, בנוסף לערבות הבנקאית שקבע בית-המשפט המחוזי, כך שבסך-הכל יופקדו 350,000 ש"ח.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.