ע"א 4348/01 ופאא יוניס עארה נ. מדינת ישראל

המערערת הורשעה בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, על-פי הודאתה בעובדות, בהפרתם של סעיפים 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963, כפי שהוחל על עובדי הוראה.

המערערת, מורה למוסיקה בעלת נסיון של 26 שנים, הועסקה על ידי משרד החינוך בבית הספר "אלדהראת" שבכפר ערערה. לפי העובדות בהן הודתה, סירבה המערערת למלא אחר הוראת הרשויות המוסמכות במשרד החינוך, לרבות הכרעת ועדת פריטטית שכונסה בעניינה, שקבעו כי עליה לעבור וללמד מוסיקה בבית ספר אחר בכפר ברטעה, הנמצא כ-8 ק"מ ממקום מגוריה. עקב סירובה זה, נותרה המערערת כמורה רק בבית ספר אחד, ומאז שנת 1999 היא מועסקת שם במשרה חלקית בת 14 שעות שבועיות. כתוצאה מכך, משכורתה הצטמצמה באופן משמעותי ומצבה הכלכלי בכי רע.

בא-כוח המערערת טוען כיום בשמה, כי היו למרשתו נימוקים מוצדקים לסירובה לעבור לבית הספר המרוחק, וכי החלטת הועדה הפריטטית בעניינה היתה מוטעית; בענין זה אף מתקיים הליך שהגישה המערערת בבית הדין לעבודה.

בדיון שהתקיים לפניי, ביקש בא-כוח המערערת לבטל את הרשעתה המשמעתית של מרשתו, ולאפשר לה לחזור בה מההודאה ולהעלות את טענותיה לענין סירובה לקבל את החלטת הממונים עליה בפני בית הדין למשמעת.

שקלתי את טענות המערערת ולא מצאתי כי יש בהן עילה להתערב בהחלטתו של בית הדין למשמעת. כעולה מפסק דינו של בית הדין למשמעת וממכלול הנתונים שהיו בפניו, הסכסוך בין המערערת למנהל בית הספר, שהיה ממונה עליה, נמשך שנים רבות. ההחלטה להעבירה לבית ספר אחר נתקבלה לאחר תקופה ממושכת של יחסי עבודה מעורערים. בית הדין למשמעת לא ראה לבחון את הרקע לקבלת ההחלטה במסגרת הדיון המשמעתי שהתברר לפניו, ואכן מסגרת הדיון שלפניו לא הצריכה הרחבת הבירור. בצדק סבר בית הדין כי החלטת ההעברה חייבה את המערערת כל עוד לא נתבררו טענותיה בפני פורום מתאים בהנהלת משרד החינוך, או בערכאות המוסמכות. הרשעתה של המערערת מבוססת על כך שבמצב שנוצר, לא היתה המערערת רשאית לעשות דין לעצמה ולהימנע מלכבד את ההחלטה של הממונים עליה, החלטה אשר על פניה ניתנה כדין.

בנסיבות הענין איני רואה אפוא מקום להתערב בפסק הדין המרשיע ולאפשר למערערת, שהיתה מיוצגת בבית הדין למשמעת, לחזור בה מההודייה בעובדות כדי לקיים את ההליך מחדש. אמצעי המשמעת שהושת על המערערת הוא נזיפה חמורה; בנסיבות עניינה, נראה לי כי ניתן היה להסתפק בעונש של נזיפה, כדי להעביר לה ולעובדים אחרים את המסר של החובה לציית להוראות הממונים. ולפיכך אני רואה להקל עמה בהעמדת אמצעי המשמעת על נזיפה בלבד. עם זאת, מצטרפת אני להמלצתו של בית הדין בשולי פסק דינו, לפיה מן הראוי שעניינה של המערערת שהיא אשה קשת יום, אשר הועסקה שנים רבות במערכת החינוך, יישקל מחדש על ידי מנכ"לית משרד החינוך, וכי לא יינקט כל צעד משמעתי נוסף נגדה עד שעניינה יבורר בערכאות המוסמכות.

הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על אמצעי המשמעתי מתקבל במובן זה שעונשה של המערערת יועמד על נזיפה בלבד.