ע"א 628/99 יונתן להב נ. מדינת ישראל

בבקשתו לעיון חוזר טוען המבקש כי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, אשר הרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום, ואשר החזיר את התיק לבית משפט השלום לתעבורה כדי שיגזור את דינו של המבקש, מהווה "החלטה אחרת" שאינה פסק-דין. על כן, טוען המבקש כי לשם הגשת בקשת רשות ערעור על "ההחלטה האחרת" של בית המשפט המחוזי, היה עליו לחכות עד לגזירת דינו בבית משפט השלום לתעבורה.

טענה זו אין לה על מה לסמוך. כפי שכבר נקבע בפסיקה:

"החוק אינו מביא הגדרה של המונח 'פסק-דין', אולם, כמקובל עלינו, אנו מפרשים את המונח האמור כהחלטה המסיימת את הדיון באותה ערכאה...

המבחן לפיו נקבע אם החלטה פלונית היא פסק דין או החלטה אחרת, הוא בכך אם בירור המחלוקת שהובאה בפני בית המשפט הסתיים עם מתן ההחלטה, שהרי אם נותר לשופט לעשות דבר מה נוסף, אין החלטתו בגדר פסק-דין. משסיים השופט את מלאכתו, נפתחים בפני בעל דין הרואה עצמו מקופח, שעריו של בית המשפט לערעורים".

(רע"פ 1509/91 כדורי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (3) 652, וכן ראו: ע"א 387/82 קרנית נ' אסידו, פ"ד מ (4) 213).

בענייננו, פסק בית המשפט המחוזי כי הוא מרשיע את המבקש, ובכך הביא לסיום הדיון בערעור שהיה בפניו. על-כן מדובר בפסק-דין ולא בהחלטה. לפי סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982, בקשת רשות ערעור על פסק-דין תוגש תוך 45 יום. דא עקא, המבקש הגיש בקשת רשות ערעור בגין הרשעתו, למעלה משנה לאחר מתן פסק-הדין בבית המשפט המחוזי. אשר על כן, אין מקום לשנות את החלטתי מיום 27.1.99, לפיה האיחור המופרז בהגשת הבקשה, די בו כדי לדחותה.

למעלה מן הצורך אוסיף כי גם לגופה של הבקשה, אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית על-פי הכללים הנקוטים בידינו, שכן הבקשה שלפניי אינה מעלה שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית מיוחדת. (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו (3) 123).

הבקשה נדחית.