ע"פ 6687/93 גומעה בו אסמעיל מוסא נ. מדינת ישראל

מיום 8.11.94 שניתנה על-ידי כבוד

השופטים א' א' לוי, ד' ברלינר ונ' ישעיה

תאריך הישיבה:

כ"ט בטבת תשנ"ח (27.1.98)

בשם

המערער 1: עו"ד יצחק תוסיה-כהן, עו"ד יהודה נוריאל

בשם המערער 2: עו"ד לאה צמל

בשם

המשיב ה: עו"ד פנינה גיא

פ ס ק - ד י ן

השופט א' מצא:

המערערים בע"פ 6687/93, ג'ומעה מוסא (להלן - "מוסא") ומחמוד דעאג'נה (להלן - "דעאג'נה"), שניהם תושבי מחנה הפליטים שועאפט בירושלים, הועמדו לדין ביחד עם שני אחרים, מוחמד עפאנה (להלן - "עפאנה") ורמדאן יעקוב (להלן - "רמדאן"), שניהם תושבי קלנדיה, באשמת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, ובשתי עבירות נוספות: קשירת קשר לביצוע רצח, בניגוד לסעיף 499(1) לחוק; וחברות בהתאגדות בלתי מותרת, בניגוד לתקנה 85(1)(א) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945. שני הנאשמים האחרים, עפאנה ורמדאן, הודו בעובדות כתב האישום, תוך שהם מסייגים את הודאתם באופן שתחול על חלקיהם בלבד. משהורשעו לפי הודאותיהם, ונגזרו עונשיהם, נקראו על-ידי התביעה כעדים במשפטם של המערערים. בית המשפט המחוזי פסק להרשיע את שני המערערים בכל העבירות שיוחסו להם. בשל ביצוע עבירת הרצח נידונו המערערים למאסר עולם ובשל העבירות האחרות לעוד עשר שנות מאסר במצטבר. לבקשת התביעה החליט בית המשפט המחוזי לחלט את מכוניתו הפרטית של מוסא, אשר שימשה לביצוע הרצח. הערעור בע"פ 6687/93 מופנה נגד הכרעת הדין, ולמעשה רק נגד ההרשעה באחריות לעבירת הרצח, וכן נגד חומרת העונשים שנגזרו על המערערים בגין העבירות הנוספות. בע"פ 7162/94 מערער מוסא על החלטת בית המשפט המחוזי לחלט את מכוניתו הפרטית. דננו בשני הערעורים במאוחד.

העובדות

2.בחודש דצמבר 1990 נסע דעאג'נה לביקור משפחתי בירדן. בהיותו שם גויס, ביוזמת קרוב משפחתו, לארגון החזית העממית של אחמד ג'יבריל. לאחר שהוכשר במהלך ביקורים נוספים בירדן בהכנת מטעני חבלה, אימון בנשק וכתיבת איגרות, הוטל על דעאג'נה לגייס לארגונו מועמדים באזור ירושלים ולפעול ביחד עימם בארגון וביצוע פיגועים בישראל. בראשית ינואר 1993 גייס דעאג'נה את מוסא ואת שני הנאשמים האחרים והטיל עליהם לחטוף יהודי, לרצחו ולהשאיר על גופתו איגרת מטעם ארגון החזית העממית, ובה דרישות להחזרת מגורשי החמאס ולשיחרורם של השיח' עוביד והשיח' יאסין. הוא מסר להם סך של 500 דינר לצורך רכישת סכינים וכיסוי הוצאות נוספות. כן הבטיחם כי לאחר ביצוע הרצח יקבל כל אחד מהם סך 5,000 דינר ומכונית חדשה. משניאותו השלושה להשתתף בביצוע התוכנית הפלילית, יצאו דעאג'נה, עפאנה ורמדאן, במכונית השייכת למוסא, לשוק ליד רמאללה, שם הצטיידו בשני סכיני מטבח ושני זוגות כפפות. ימים אחדים לאחר מכן, ובהתאם לתיכנון, יצא דעאג'נה לירדן. ביום 17.1.93 הסיע מוסא את עפאנה ורמדאן במכוניתו, והשלושה יצאו לשוטט בחוצות ירושלים במטרה ללכוד קורבן ולרצוח אותו. משלא נתקלו במועמד שנראה להם מתאים לביצוע רצח, שבו ויצאו למחרת, לקראת לילה, והפעם לכיוון תל אביב. מוסא נהג במכונית, ובנוסף לסכינים ולכפפות, נשאו עימם גם גרזן, השייך למוסא. במהלך הנסיעה לכיוון תל אביב ניסח רמדאן את האיגרת, אותה הורה דעאג'נה להניח על גופת הקורבן. מוסא הוביל את מרעיו לאזור התעשיה בחולון. בשולי הדרך הבחינו במנוחה שרה שרון (להלן - "המנוחה"), שהמתינה במקום לצורך עיסוק בזנות. המכונית נעצרה לידה, ומשהוזמנה להצטרף אליהם לצורך קיום יחסי מין, נכנסה למכונית, התיישבה במושב האחורי והדריכה את מוסא לנסוע למקום סמוך, ליד מפעל באזור התעשיה, בו נהגה להתייחד עם לקוחותיה. משעצר מוסא את המכונית, תקפו עפאנה ורמדאן את המנוחה, ובעוד האחד אוחז בצווארה וחוסם את פיה לבל תצעק, היכה אותה השני בגרזן על ראשה. לבסוף המית אותה רמדאן בדקירות סכין עמוקות בחזה וצווארה. אחר כך גררו עפאנה ורמדאן את גופתה מן המכונית, הניחוה בין השיחים שבצד הדרך והטמינו את האיגרת בתוך אחד החתכים שבגופתה. בתוך כך איבדו את אחד הסכינים. לאחר שנטלו עימם את תיקה של המנוחה, נסעו השלושה בחזרה לכיוון ירושלים. כיון שבמהלך האירוע נפצע עפאנה בידו, התעכבו בדרכם במרפאה שם נחבש פצעו של עפאנה. אחר כך התפזרו איש לדרכו. מוסא השליך את כלי הרצח הנותרים (סכין וגרזן) ואת תיק היד של המנוחה לפח אשפה בירושלים וניקה את פנים מכוניתו מכתמי הדם.

הכרעת בית המשפט המחוזי

3.בית המשפט המחוזי פסק להרשיע את המערערים בכל העבירות שיוחסו להם. ראיה מרכזית לאשמתם נמצאה באמרות שניגבו בשלב החקירה מפי ארבעת הנאשמים. המערערים התכחשו לאשר מסרו בשלב החקירה, ואילו עפאנה ורמדאן, שנקראו על-ידי התביעה כעדים נגד חבריהם, התכחשו לאותם חלקים באמרותיהם שהיה בהם כדי להפליל את המערערים. בית המשפט המחוזי קבע, כי הגירסות שמסרו עפאנה ורמדאן בשלב החקירה משקפות את האמת ודחה כבלתי אמינות את עדויותיהם המתכחשות של השניים בבית המשפט. לפיכך קיבל את אמרותיהם של עפאנה ורמדאן כראיות, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"ג1973-, ואימץ את תוכנן. כן דחה בית המשפט המחוזי כבלתי מהימנות את עדויות המערערים והעדיף על-פניהן את הגירסות שמסרו בשלב החקירה. לאחר ניתוח מקיף של כלל הראיות שהיו מהימנות עליו, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כ י המערערים ושני חבריהם קשרו קשר לבצע מעשי חטיפה ורצח של יהודים, וכי המנוחה היתה קורבנם הראשון. הרשעתם של המערערים ברצח התבססה על אחריותם הסולידרית כקושרים וכן על אחריותם ההדדית כשותפים לעבירה.

4.מכאן ואילך נתייחס, בנפרד, לכל אחד מן המערערים. במסגרת זו נעמוד בתמצית על המימצאים שנקבעו, לגבי חלקו, על-ידי בית המשפט המחוזי ונדון בטענות הסניגורים בערעור נגד ההרשעה. נקדים ונזכיר, שפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ניתן לפני תחילתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד1994-. הנמקת בית המשפט המחוזי התבססה, אל נכון, על הדין הקודם, ואולם בטענותיהם לפנינו חתרו הסניגורים להיבנות מחידושיו המקלים של תיקון 39, שעל-פי מצוות סעיף 5(א) לחוק הינם בעלי תחולה גם על עבירה שנעברה לפני תחילתו, אך טרם ניתן לגביה פסק-דין חלוט. במסגרת הנמקתנו נידרש גם לשינויים המתחייבים מתיקון 39.

ערעורו של דעאג'נה

5.גירסת דעאג'נה לפני בית המשפט המחוזי היתה, כי תפקידו בפרשה היה שולי והסתכם בהעברת איגרות וכסף מירדן ומסירתם לשלושה. הוא לא הכחיש בפה מלא, כי אכן דן עם השלושה על הפעולה שהוטל עליהם לבצעה, אלא שלדידו, המדובר היה בביצוע חטיפה בלבד ולא ברצח; וכי, על-כל-פנים, שלושת האחרים פעלו לא על-פי הנחיותיו, אלא על-פי הוראות שהועברו אליהם מירדן.

בית המשפט המחוזי דחה גירסה זו. באחת מאמרותיו בחקירה אמר דעאג'נה במפורש, כי הוא עצמו אמור היה לבצע, ביחד עם החוליה שגייס והקים, רצח של יהודי, וכי ההנחיות המפורשות שקיבל היו לבצע הרג של יהודים. באימרה אחרת הודה דעאג'נה, כי באיגרת אותה אמורים היו להשאיר על גופת הקורבן, היה עליהם גם לכלול אזהרה כי "הרציחות יימשכו", אמירה שמשום מה נשמטה מן האיגרת שהושארה על גופתה של המנוחה. כן סיפר, כי בפועל הוא לא הביא מירדן את הכספים שהבטיח לשלושת חבריו, שכן הממונים עליו בירדן הטילו עליו לבדוק תחילה את אמיתות הידיעה בדבר ביצוע הרצח. מדברי דעאג'נה באמרותיו הסיק בית המשפט, כי הוא היטיב לדעת כי הפעולה שהונחו השלושה לבצע היתה רצח. תמיכה משמעותית לאשמתו של דעאג'נה נמצאה לבית המשפט בעדותו של רמדאן, אשר תיאר כיצד גייס דעאג'נה את שלושת האחרים לשורות ארגון החזית העממית. מן התיאור עלה, כי לדעאג'נה היה מעמד בכיר ביחס לאחרים, וכי היה זה הוא אשר הינחה את שלושת חבריו באשר למהות הפעולה אותה נדרשו לבצע. על מעמדו הבכיר בחבורה של דעאג'נה למד בית המשפט גם ממכלול הפעולות בהן נקט, דהיינו:

"גייס את חבריו לארגון החזית העממית, מסר לידיהם כסף וגם נלווה אליהם בעת שקנו את הסכינים, הנחה אותם בדבר מטרת הפיגוע ונוסח השדר שיש להשאיר על הגופה, דאג להיות במקום בטוח בעת ביצוע העבירה, ולבסוף הוא היה אמור להביא את הכסף ולשלם לנאשמים האחרים. את כל [זאת] לא עושה אדם תמים שתפקידו שולי ובלתי חשוב, אלא מי שחש וגם פעל כאחראי על מעשיו של חבריו וכמי שהפעיל אותם לביצוע המעשה הפלילי".

ובנמקו את הרשעתו של דעאג'נה, קבע בית המשפט כי דעאג'נה

"היה זה שגייס את הנאשמים האחרים לפעולות חבלה, ובכללן רצח, והוא זה שהציב בפניהם את הפיתוי הכספי, פיתוי שהיה מרכיב חשוב בהחלטתם להירתם לאותה משימה. זאת ועוד, הוא אמנם שהה בירדן, אך גם ידע היטב שבאותם ימים יצאו חבריו להגשים את מטרת הקשר, וביחס לזו הוא היה כאמור, היוזם, הרוח החיה, ומי שקבע את יעדיה של החבורה".

6.חרף טענותיה של עורכת-דין צמל, באת-כוחו של דעאג'נה, אינני רואה יסוד להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי ביחס למעמדו של דעאג'נה וחלקו בייזום הפשע ובהנחיית שותפיו לקשר הפלילי לבצעו. בצדק טענה עורכת הדין פ' גיא, באת-כוחה המלומדת של המדינה, כי הרצח בוצע על-פי תוכנית לה היו שותפים כל הארבעה; כי לדעאג'נה היה חלק מרכזי בתיכנון המעשה; כי ביצוע המעשה התבסס על הוראותיו המפורטות; וכי גם יציאתו לירדן, בסמוך לביצוע הפשע, היוותה חלק מן התוכנית הפלילית האמורה.

בטיעונה העיקרי לפנינו, ניתלתה הסניגורית בחידושו של תיקון 39. לפני בית המשפט המחוזי - טענה - התגונן דעאג'נה מפני קשירת הקשר שיוחסה לו; ובסופו של דבר הורשע ברצח עקב הרשעתו בעבירת הקשר. מקביעותיו של בית המשפט המחוזי נובע, כי הוא מצא את דעאג'נה אחראי גם לשידול, אלא שדעאג'נה לא הואשם בשידול, ולטענת הסניגורית, אף לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני אשמה זו. כיון שלאור תיקונו של סעיף 499 לחוק העונשין, אין להרשיע קושר בעבירה נשוא הקשר על יסוד אחריותו לקשר בלבד, ומאחר ודעאג'נה (שביום ביצוע הרצח שהה בירדן) לא נטל חלק בביצוע המעשה, הרשעתו ברצח אינה יכולה לעמוד.

7.מקובלת עלי טענת הסניגורית, כי לאור תיקון 39, ולנוכח נוסחו המתוקן של סעיף 499, בהרשעת דעאג'נה בעבירת הקשר אין די כדי להוביל גם להרשעתו ברצח. ואולם, כזכור, בית המשפט המחוזי הרשיע את דעאג'נה בעבירת הרצח, לא רק מכוח אחריותו הסולידרית כקושר, אלא גם על-פי אחריותו הישירה כשותף לעבירה. כיון שתיקון 39 לחוק העונשין הגדיר מחדש את דיני השותפות, מוטל עלינו לשוב ולהגדיר את מעמדו של דעאג'נה על-פי הדין החדש.

בתשובתה לערעור הסכימה באת-כוח המדינה, כי משלא השתתף בביצוע, נובעת אחריותו של דעאג'נה לעבירת הרצח מהיותו המשדל לביצועה. חרף עמדתה של התובעת, אינני רואה צורך לדון בטענת הסניגורית, שלדעאג'נה לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן מפני הרשעה בשידול, שכן לדעתי אין לראות בדעאג'נה משדל כי אם מבצע בצוותא של עבירת הרצח. כפי שציין בית המשפט המחוזי בהכרעת-דינו, דעאג'נה היה הבכיר בחבורת השותפים: הוא גייס את שלושת חבריו לארגון החזית העממית; מסר להם תוכנית מפורטת של הפיגוע אותו נדרשו לבצע; הכתיב להם את נוסח האיגרת אותה אמורים היו להשאיר בזירת הרצח; סיפק להם אמצעים וגם ליווה אותם לצורך ההצטיידות בסכינים; ונתן לכל אחד מהם הבטחות בדבר הגמול שיינתן לו בתמורה להשתתפותו בביצוע הרצח. שהייתו בירדן בזמן ביצוע הרצח לא ניתקה אותו ממעגל המבצעים בצוותא, באשר היוותה חלק מן התוכנית הפלילית. הלוא דעאג'נה אמור היה לדווח לראשי ארגון החזית העממית על הצלחת הפעולה ולגבות מהם, בעבור חבריו, את הגמול הכספי המובטח. אין ספק, אפוא, כי דעאג'נה היה מנהיג החבורה, וכלשון בית המשפט קמא, "היוזם, הרוח החיה, ומי שקבע את יעדיה". בכל אלה יש כדי להוביל לסיווגו של דעאג'נה כמבצע בצוותא כמשמעו בסעיף 29(ב) לחוק העונשין. בדנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון 98(2) 1666, שנפסק זה לא מכבר, נדרשתי לאמות המידה על-פיהן יסווג צד לעבירה כמבצע בצוותא (ראו פיסקאות 28-17 לפסק-דיני). ביחס לסיווגו של משתתף, ששיוכו למעגל של המבצעים בצוותא אינו מעורר קושי מצד היסוד הנפשי, ותלוי רק באיפיון תרומתו הפיסית לביצוע העבירה, כתבתי בפסק-דיני לאמור:

"... די במעשה לביצוע העבירה החורג מהכנה גרידא, והמלווה ביסוד הנפשי המתאים, כדי למלא את היסוד ההתנהגותי הנדרש לסיווגו של המשתתף כמבצע בצוותא. המבצע בצוותא יישא באחריות לעבירה המושלמת שנעברה, גם אם הוא עצמו לא השלים את הביצוע. מעמדו כמבצע בצוותא ייתן ביטוי לעובדה כי, להבדיל מהמסייע, תרומתו של המבצע משתייכת לשלב הביצוע של העבירה שנעברה. משמע, מדובר בפעולות המשתייכות לשלב הביצוע, למרות שאינן מגשימות את ההתנהגות המפורטת בהגדרת העבירה.

מבחן זה מספק אמת-מידה בסיסית להבחנה. כאשר במשתתף התקיים היסוד הנפשי המאפיין מבצע בצוותא, והשאלה מתמקדת רק באיפיון תרומתו הפיסית של המשתתף, די בהחלתו של מבחן זה. אך במקרים גבוליים, כשהיסוד הנפשי אמור להילמד מן העשייה הפלילית, ובמקרים בהם קשה לאפיין את מעשהו של המשתתף כמעשה ביצוע או כמעשה סיוע, ההסתמכות על מבחן זה בלבד עלולה להטעות. בכגון דא ניתן להיעזר במבחן הקירבה, או גם במבחן השליטה. אם יוברר, כי המשתתף ביצע חלקו במשימה העבריינית, במסגרת 'חלוקת העבודה' בין המשתתפים, או כי היה בעל שליטה על מהלך ביצוע העבירה, יוסרו הספקות והכף תוכרע לחובתו" ( שם , בפיסקה 22).

נראה שמקרהו של דעאג'נה נמנה עם סוג המקרים אליהם התייחסתי בדברים שהובאו לעיל. היסוד הנפשי הנדרש לשיכלול אחריותו לביצוע רצח בוודאי התקיים, והשאלה אם הפך למבצע בצוותא, או נותר בגדר משדל גרידא, תלויה באיפיון תרומתו הפיסית לביצוע העבירה. בדומה לאשר נעשה בדנ"פ 1294/96, אף כאן נראה לי נכון לבחון שאלה זו בעזרת מבחן השליטה. מן העובדות שנקבעו בהכרעת הדין עולה בבירור, כי השליטה בביצוע העבירה היתה, מראשית ועד אחרית, בידיו של דעאג'נה. כיון שהיה בעל השליטה, יש לסווגו כמבצע בצוותא, שהרי "שליטה בביצוע מהווה ראיה נחרצת לסיווגו של בעל השליטה כמבצע בצוותא" ( שם , בפיסקה 25). מעבר לדרוש אוסיף, כי במסגרת ניתוח מבחני הסיווג בדנ"פ 1294/96 התייחסתי גם לעמדתו של פרופ' פלר בעניין אותו צד לעבירה שהוא מכנה בשם "משדל-מסייע" (ראו ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך ב' תשמ"ז) בעמ' 276-275) וציינתי כי

"לדידי, יש לראות במשתתף כזה - שבידו שליטה מלאה על הביצוע ושעשייתו כוללת לא רק פעולות שידול והכנה, אלא גם הנחיית העבריינים הפועלים ופיקוח על פעילותם - מבצע בצוותא לכל דבר" ( שם , בפיסקה 27).

דברים אלה חלים גם על מקרהו של דעאג'נה.

8.הסניגורית המלומדת הטעימה את העובדה, כי דעאג'נה לא נכח בזירת העבירה. התשובה לטענה זו, שאף היא מעוגנת בדנ"פ 1294/96, היא כי הנוכחות בזירת העבירה אינה תנאי להשתתפות בביצועה, שכן

"... בעידן המודרני אין צידוק ענייני לדרישת הנוכחות. הפיתוח הטכנולוגי מאפשר לעבריין להשתתף בביצוע עבירה, ואף לשלוט בנעשה בזירת ביצועה הלכה למעשה, מבלי להתקרב למקום הביצוע בעצמו: באמצעות הטלפון, המחשב, הפקסימיליה ואפילו האינטרנט. --- []בהיותו חופשי, בידו לבצע מעשים הרחק מהזירה, כדי לאפשר לחבריו, הפועלים איתו בעצה אחת ובתיאום מראש, לעשות מעשים בזירה עצמה. נמצא שהנוכחות בזירת העבירה אינה אלא בגדר נסיבה עובדתית שלעתים נודעת לה משמעות ראייתית ולעתים היא אף חסרת משמעות כזאת; אך בשום מקרה אין לייחס לה משמעות לעניין סיווגו הנורמאטיווי של צד לעבירה כמבצע בצוותא" ( שם , בפיסקה 31; וראו גם פיסקאות 33-29 והאסמכתאות המצוטטות שם).

מכל האמור לעיל עולה, כי דעאג'נה נושא באחריות ישירה כמבצע בצוותא לעבירת הרצח, ודין ערעורו נגד ההרשעה להידחות.

ערעורו של מוסא

9.מוסא לא הכחיש, כי הסכים להצטרף לחוליה אותה הקים דעאג'נה. טענתו העיקרית היתה, כי סבר שהתוכנית היא לחטוף יהודי, להחזיק בו ולהתנות את שיחרורו במילוי דרישות להחזרת מגורשי החמאס ולשיחרור עצורים. לנוכח הבנה זו, ולאור הבטחת התגמול בסך 5,000 דינר ומכונית חדשה, היתפתה להוביל את עפאנה ורמדאן במכוניתו. לטענתו, לא ידע, כי התוכנית כוללת ביצוע רצח ומה שהתרחש בליל האירוע הפתיע אותו. לאחר שעצר את המכונית במקום שאליו כיוונה אותו המנוחה, ירד להטיל את מימיו. סברתו היתה, כי עפאנה ורמדאן עומדים לכבול את המנוחה. אולם, לשמע זעקותיה שב אל המכונית, ולהפתעתו ראה את השניים דוקרים אותה בסכין. לדבריו נזף בהם, אך השניים היסו אותו ואיימו עליו, שאם לא ישתוק יהרגו גם אותו.

בית המשפט המחוזי דחה גירסה זו מכול וכול. בעדותו בבית המשפט הודה מוסא, כי עובר למקרה שמע מפיו של עפאנה, כי דעאג'נה "רוצה שנחתוך יהודים". לכך השיב, כי הוא חולה ואינו יכול להשתתף בזה, אלא שבני החבורה לא הירפו ממנו. לאחר שחזרו ואמרו כי המדובר בחטיפה, ובשל הפיתוי הכספי, הסכים להשתתף במעשה בתפקיד נהג. הוא היה ער לכך, שלקראת האירוע הצטיידו חבריו בסכינים, אלא שהוא חשב שהללו מיועדים לשמש בביצוע החטיפה. גירסה זו לקתה בסתירות ופירכות. מוסא הודה, כי לאחר הרצח הסיע את עפאנה לקבלת טיפול רפואי והשליך את כלי הרצח. כן הודה, כי דרש מדעאג'נה את הגמול הכספי המובטח, וכשהלה טען כי לא שמע על כך דבר, ניסה מוסא לשכנעו, שהם אכן רצחו אישה יהודיה ושהמעשה זכה לפירסום בישראל. התנהגותו לאחר האירוע, ודרישתו לקבל את הגמול, לא התיישבו עם טענתו, שכאילו נקלע לזירת הרצח מבלי שידע מראש על תוכניתם של הרוצחים ואף לא עם טענתו, כי "נזף" בחבריו והללו איימו להרגו. גירסתו גם לא עלתה בקנה אחד עם אמרותיהם של עפאנה ורמדאן, בהן הפלילו גם אותו באחריות לביצוע הרצח. בין היתר עלה מדבריהם, כי היה זה מוסא אשר הכיר את האזור בו איתרו את קורבנם. הוא שהובילם למקום, עצר את המכונית ליד המנוחה, ניהל עימה משא ומתן ביחס לגובה האתנן וגם מסר לידיה את הכסף. רמדאן סיפר, כי המטרה שלשמה ירד מוסא מן המכונית היתה לצפות סביב ולאבטחם מפני הפרעה במהלך ביצוע מלאכת הרצח; וכן, כי לאחר שהחלו להכות ולדקור את המנוחה, מוסא האיץ בהם לסיים את מלאכת הרצח ולהשליך את גופתה ממכוניתו. בעדויותיהם במשפט (שנדחו כבלתי ראויות לאמון) שינו עפאנה ורמדאן את טעמם ותיארו את מוסא כ"נהג תמים". כן סיפרו, כי בערב האירוע היה מוסא "מבסוט", משמע תחת השפעת סמים, וכי הדבר ניכר גם בכך שנהג במכונית "בזיגזגים". בעדותו ניסה מוסא להסתייע בגירסה הזאת וטען, כי אכן היה "מבסוט". אלא, שעדותו בנקודה זו סתרה את דבריו המפורשים בשלב החקירה, כי בליל האירוע היה צלול ונהג כראוי.

10.לאחר שבחן את כל הראיות שלפניו, בכללן את אמרותיו ואת עדותו של מוסא, קבע בית המשפט כי "הדמות האומללה והטרגית" שניסה מוסא להציג במהלך עדותו "נועדה לחפות על מי שהיה פעיל במיוחד בתיכנון המעשה, אך נמנע מלעסוק במלאכת הקטילה עצמה, אותה השאיר לשותפיו". בית המשפט ציין, כי אפילו היה מקבל את טענת מוסא, כי הבין שכוונת הקשר היא לביצוע חטיפה בלבד, לא היתה משתנה התוצאה אליה הגיע, שכן

"[]מי שיוצא לבצע חטיפה של אדם, צריך להניח שהקורבן עלול להתנגד, או שמלאכתו עלולה להיות מופרעת על ידי גורם אחר שיפתיע אותו. כדי להתגבר על התנגדות זו ולהשלים את ביצוע העבירה, או כדי להימלט מהזירה, צריך יהיה לעשות שימוש באלימות, דבר שעלול להסתיים גם בגרימת מותו של אדם. הנאשם [מוסא] וחבריו צפו את כל אלה, והראיה לכך היא העובדה שהם הצטיידו בכלי נשק של ממש, שפגיעתם אינה טעונה הוכחה, ובכך העידו על עצמם כמי שהיו ערוכים גם לבצע רצח באם הנסיבות יחייבו זאת".

ואולם, בסיכום הכרעת-דינו, דחה בית המשפט מכול וכול את גירסת מוסא ביחס למטרת הקשר, וקבע במפורש, כי

"אין ספק שהוא [מוסא] ידע שאחת ממטרותיהם [של הקושרים] היתה לבצע רצח, והוא היה שותף מלא ופעיל בהוצאה לפועל של העבירה, כשניצב מחוץ למכונית על מנת להתריע מפני זרים שעלולים היה להיקלע למקום, והוא אף דירבן את חבריו לסיים את מלאכתם (להמית את המנוחה) על מנת להסתלק מהמקום בהקדם, כפי שתיאר רמדאן בחקירתו. וראוי להדגיש שוב שהקושרים השתמשו במכוניתו של נאשם3- [מוסא] ביום הרצח ובימים שקדמו לו, והגרזן שהוא היה בעליו, שימש את עפאנה ורמדאן כדי להלום בקורבנם".

11.

סניגוריו של מוסא טענו לפנינו, כי מוסא הורשע ברצח רק על יסוד שותפותו לעבירת הקשר, וכי לנוכח תיקון 39 אין הרשעתו יכולה לעמוד. על-פי התיקון, אין לראות במוסא "מבצע עיקרי" אלא מסייע בלבד, שגויס על-ידי דעאג'נה רק בשל היותו בעל מכונית; והשאלה היחידה היא, לאיזו עבירה התכוון לסייע. מנימוקי הכרעת הדין ביקשו הסניגורים להסיק, כי בית המשפט היה מוכן להניח, כי מוסא התכוון לחטיפה בלבד ולא לרצח. לפיכך טענו, כי יש מקום להרשיעו בסיוע לחטיפה בלבד. על-כל-פנים, גם אם עמדה זו איננה מתקבלת, כי אז יש מקום להרשיע את מוסא רק בסיוע לרצח.

12.גם ערעורו של מוסא על ההרשעה ברצח דינו להידחות. גם לגביו, כמו לגבי דעאג'נה, שוב אין חולקים כי אין די בשותפותו לקשירת הקשר כדי לבסס את אשמתו בעבירת רצח. אך אין בידי לקבל את טענות הסניגורים, לא לעניין ההנחה, שמוסא התכוון להשתתף בעבירת חטיפה בלבד, ולא לעניין סיווג השתתפותו בביצוע הפשע כמעשה סיוע גרידא. בית המשפט המחוזי אמנם קבע, שגם אילו קיבל את גירסת מוסא בדבר סברתו שהמדובר במעשה חטיפה, לא היתה התוצאה משתנה. אלא שדברים אלה נאמרו מעבר לצורכי ההכרעה, בעוד שלגוף העניין דחה בית המשפט את גירסתו האמורה של מוסא וקבע, כי הוא היה שותף מלא לתוכנית לביצוע רצח. בקביעה זו, שיש לה ביסוס איתן בחומר הראיות, אין כל עילה להתערבותנו.

על-פי המבחנים שהותוו בדנ"פ 1294/96, עליהם כבר עמדתי, אין מקום לספק, כי מוסא נמנה עם המבצעים בצוותא של מעשה הרצח. מוסא לא היה רק נהגם של עפאנה ורמדאן, אלא מילא תפקיד פעיל בפרשה, החל משלב התיכנון, המשך בשלב הביצוע וכלה בפעולות המילוט וטשטוש העקבות. אכן, הוא לא נטל חלק בקטילתה של המנוחה, אך היה שותף לתוכנית לרצחה וחיפה על שני מרעיו בשעת הביצוע. בהיותו בעל המחשבה הפלילית הנדרשת, די בתרומתו הפיסית לביצוע הפשע כדי לשייכו למעגל המבצעים בצוותא (השוו ע"פ 3596/93 אבו סרור נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון 98(2) 635).

הערעורים על גזר הדין

13.עיקר טענתם של הסניגורים, בערעורים על גזר הדין, הוא, כי בית המשפט המחוזי החמיר ביתר עם המערערים בהשיתו על כל אחד מהם, בשל העבירות הנוספות, עשר שנות מאסר במצטבר לעונשי מאסר עולם. גם בעניין זה אינני רואה יסוד להתערב בפסיקתו של בית המשפט המחוזי. הלכה פסוקה היא, כי בסמכותו של בית המשפט לצוות על הצטברות עונשי מאסר, גם כאשר אחד או יותר מהעונשים הוא עונש מאסר עולם (וראו: סעיף 45 לחוק העונשין, וכן ע"פ 35/89 לוגסי נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(1) 235, 254-253; ע"פ 399/89 מדינת ישראל נ' זלום , פ"ד מו(2) 187; ע"פ 598/88 אנג'ל נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(5) 221, 256-253; ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(3) 638, 653-652; וע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון 97(4) 602, פיסקה 18 לפסק-דינה של השופטת דורנר ופיסקאות 8-7 לפסק-דינו של השופט חשין). בהחלטתו לעשות כן בענייננו ביקש בית המשפט, כעולה מגזר הדין, לתת ביטוי של שאט-נפש וסלידה לאופיו הברוטלי של מעשה הרצח ולשיפלות המניעים שהניעו את המערערים לבצעו. בית המשפט לא ראה להתחשב לקולה בנסיבותיהם האישיות והמשפחתיות של המערערים. מתוך ראיותיה של המאשימה עלה, כי במהלך תקופה לא מבוטלת, ושלא החלה במעשה נשוא הרשעתם, נתנו המערערים את ידם לפעילות עוינת, תוך נטילת סיכון מודע ביחס לצפוי למשפחותיהם אם יילכדו. ובנסיבות שצוינו, היה בהרשעתם בחברות בהתאגדות בלתי מוכרת כדי להצדיק הטלת עונש נפרד ונוסף.

ע"פ 7162/94

14.לבקשת המאשימה, בעקבות הרשעתו של מוסא, ציווה בית המשפט לחלט את המכונית ששימשה לביצוע הרצח. מוסא מערער לפנינו על החלטה זו.

בשלב הדיון, כמו גם לפנינו, טען מוסא, כי המכונית אינה בבעלותו, אלא בבעלות בתו, ולפיכך אין זה מן הדין לחלטה. בית המשפט דחה טענה זו בקובעו, כי רישום המכונית על-שם הבת - נערה כבת 19, שלא היה בידה רישיון נהיגה - היה למראית עין בלבד. לא היתה מחלוקת, כי המכונית היתה בשימושו הבלבדי של מוסא, ומתצהיר בתו אף עלה, כי מי שרכש את המכונית ושילם את מלוא מחירה היה מוסא. כידוע, בהכרעה הנוגעת לחילוט של כלי רכב מוטל על בית המשפט להתייחס ל"בעלות הממשית" על כלי הרכב ולא לבעלים הרשומים במשרד הרישוי, כשהרישום אינו משקף את המצב לאמיתו (ראו ע"פ 524/77 רפאל מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד לב(2) 682, בעמ' 693). גם ערעור זה דינו, אפוא, להידחות.

15.לאור כל האמור, יש לדחות את שני הערעורים.

ש ו פ ט

השופטת ט' שטרסברג-כהן :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' גולדברג :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא.