ע"פ 930/99 מורהאן ג'אבר נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי בעבירות לפי סעיפים 329, 413(ה) ו144-(ב) לחוק העונשין ונגזר עליו מאסר בפועל של ארבע שנים וכן מאסר על-תנאי. המבקש הגיש ערעור נגד הרשעתו ונגד חומרת עונשו, ובקשתו היא לעכב את ביצוע גזר הדין עד למתן פסק-דין בערעור. שמעתי את טיעוני הסניגור המלומד ביחס לסיכויי הערעור. מטבע הדברים לא אקבע עמדה נחרצת בעניין זה. עם זאת אומר, כי אני מתרשם שלערעור כנגד ההרשעה אין סיכויים בולטים.

במהלך משפטו שהה המבקש במעצר במשך חלק מן התקופה, וכעבור זמן שוחרר בערובה ובתנאים מגבילים, הכוללים "מעצר בית". הסניגור קיווה לשכנעני, כי בנסיבות אלה מוצדק שלא לכלוא את המבקש לפני ההכרעה בערעורו. הכלל, כידוע, הוא כי משהורשע נאשם ונגזר עליו עונש מאסר, יש לבצע את גזר הדין מיד, אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות לעכב את ביצועו, ולא שוכנעתי שבפרשה זו מתקיימות נסיבות כאלה. לפיכך אני מחליט לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.

על המבקש להתייצב במחלקה הפלילית של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לשם ריצוי עונשו, לא יאוחר ממחר בשעה 10:00 לפני הצהריים. הערבויות שניתנו לשחרורו של המבקש תשארנה בתוקף עד ביצוע גזר הדין.

אף שלא ראיתי יסוד לעכב את ביצוע המאסר הרי שבהתחשב באורך תקופת המאסר שנגזר על המבקש, ובאורך התקופה בה שהה המבקש במעצר ובמעצר בית, נראה לי נכון שיש להועיד את הערעור לשמיעה בפני הרכב במועד קרוב יחסית. המזכירות תבדוק את האפשרות לקבוע את הערעור לשמיעה לא יאוחר מסוף חודש יוני 1999.