בש"פ 1546/00 לואי עודה נ. מדינת ישראל

1.העורר הוא בן דודו של המתלונן ובין השניים קיים סכסוך מזה שנים. המתלונן פצע את העורר בפניו והותיר בו צלקת קשה. ביום 8.1.2000 בשעת צהריים, בעת שהמתלונן הגיע ברכבו לרחוב בכפר מגוריו, נורו לעברו כ6- יריות אקדח. המתלונן החל לנסוע במהירות, לאחור, כשהיורה ממשיך ומכוון עליו אש. בשלב זה ולאחר שרכבו פגע ברכב אחר, נמלט המתלונן מהרכב כשהיורה דולק אחריו וממשיך לירות לעברו, עד כי קליע אחד פגע באחוריו של המתלונן. קליע אחר שרט את רגלו של עובר אורח.

כתב האישום מייחס לעורר את מעשה הירי.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב הורה על מעצרו של העורר עד תום משפטו, לאחר שמצא כי קיימת תשתית בראיות, המלמדת על אשמתו של העורר, כי קמה עילת מעצר בעניינו, ובשל שלא מתן לשחררו מחמת מסוכנותו.

כנגד החלטה זו מופנה הערר. לטענת העורר אין די בראיות המצויות בידי התביעה כדי להצביע על אשמתו לכאורה, יש בסתירות המתגלות בעדויות התביעה כדי לכרסם בתשתית הראייתית, ומכל מקום ראוי, לדעתו, להורות על שחרורו בתנאים מגבילים.

2.הראיות העומדת לחובת העורר כוללות עדויות שבאו מפי המתלונן עצמו ומפי בני משפחתו. על פי העדויות האלה, העורר הוא אשר ירה לעבר המתלונן והוא אשר פגע בו. אלא שהעדויות אינן אחידות.

המתלונן, וכך גם העדים האחרים, סיפרו כי במהלך הירי היה המתנקש רעול פנים. יחד עם זאת, כך הם מספרים, בשלב מסוים הסיר היורה את המסכה שמעל פניו, וכך זיהו אותו. אלא שהגרסה בעניין הזיהוי אינה אחידה כאמור. סמוך לאחר פציעתו אמר העורר, בתשובה לשאלת תושב הכפר שסייע לו, כי אינו יודע מי תקף אותו. זו היתה גם הודעתו הראשונה, שנגבתה ממנו על ידי המשטרה ביום פציעתו. הוא סיפר בה אמנם על סכסוך קודם עם משפחת העורר, אלא שסכסוך זה, כך העיד, הסתיים.

ארבעה ימים לאחר מכן, בהודעה נוספת שנגבתה מפיו, סיפר המתלונן כי זיהה את העורר חרף היותו רעול פנים.

אף אחיו של המתלונן, שמסר עדות ביום האירוע, לא ציין את שמו של העורר באוזני חוקר המשטרה, והעלה את שמו רק בעדותו המאוחרת.

3.הראיות שהתביעה סומכת עליהן מקיימות רק באופן "טכני" את הדרישה לקיום ראיות לכאורה שיש בהן כדי להקים עילת מעצר. בשל טיבן ראוי לבחון ביתר שאת את האפשרות להמיר את המעצר בחלופה מתאימה (ראו בש"פ 327/98 אלגאווי נ' מדינת ישראל , תקדין עליון, כרך 98(1) עמ' 19, מפי כב' השופט מצא). העורר מציע חלופה כזו, וראוי לאמץ אותה לאחר שפרטיה יאומתו.

על פי הצעתו של העורר הוא נכון לשהות במקום מרוחק מכפר מגוריו וממקום מגורי המתלונן. הוא נכון שלא לצאת מפתח הבית בו ישהה עד תום משפטו, והוא נכון להמציא ערבויות גבוהות.

התוצאה היא שאני מקבל את הערר במובן זה שהעורר יוכל להשתחרר ממעצרו אם יפקיד ערבות עצמית וערבות צד ג' של שני ערבים נוספים לשביעות רצונו של בית המשפט המחוזי בסך 50,000 ש"ח, ואם ימציא, להנחת דעתו של בית המשפט המחוזי, פרטים מלאים על מקום שהותו במהלך המשפט, ויביא הסכמתו של ערב, שיאושר על ידי בית המשפט המחוזי, לפקח על תנועותיו בכל עת. העורר יתחייב שלא לצאת מפתח הבית בו ימצא, אלא לשם התייצבות במשפטו, ולאחר תיאום עם מפקד תחנת המשטרה הסמוכה למקום הימצאו. יציאתו של העורר מן הארץ תיאסר, ואם יש בידו דרכון עליו להפקידו בידי המשטרה.