רע"פ 5077/99 גיא חורב נ. התובע הצבאי הראשי

1.לפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים מיום 12/7/99. בפסק דין זה נדחה ערעורו של המבקש בבית הדין הצבאי המחוזי במחוז המרכז על הרשעתו בעבירה של שידול לזיוף לפי סעיפים 418, 30 ו - 34ד לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן - חוק העונשין) ובעבירה של התנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו1955-, ונתקבל ערעורו של המשיב על קולת עונש. בית הדין הצבאי לערעורים גזר על המבקש מאסר בפועל לתקופה של חודש אחד, שירוצה בעבודה צבאית , וזאת בנוסף לעונשים שגזר עליו בית הדין הצבאי המחוזי, שהם שני חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים וקנס בסך 500 ש"ח.

2.טענתו הראשונה של המבקש היא, שהיסוד הנפשי של עבירת השידול מורכב משני מרכיבים מצטברים: מודעות לטיב המעשה וקיום הנסיבות המהוות את עבירת השידול, וכוונה ביחס לעשיית המעשה על ידי המשודל. לטענתו שגה בית הדין לערעורים בכך שבחן את נסיבות המקרה במבחן המודעות בלבד, ובכך שהחיל את דוקטרינת עצימת העינים מקום בו היה צריך לבחון את התקיימות יסוד הכוונה ביחס לתוצאה בעבירת השידול. טענה זו דינה להידחות: בית הדין הצבאי לערעורים קיבל את טענת המבקש בכל הנוגע למרכיביו של היסוד הנפשי של עבירת השידול כאמור לעיל (ר' בעמוד 8 לפסק הדין), וקבע כי "בענייננו, ברי כי המערער היה מודע לכך שהוא מניע את גולן 'להשלים' את הטפסים וכי רצה בכך" (ראה בעמוד 9 של פסק הדין); מכאן, שבית הדין לא התעלם מרכיב הכוונה (או המטרה) ביסוד הנפשי של עבירת השידול. לעומת זאת בית הדין לא יישם את דוקטרינת עצימת העיניים על רכיב הכוונה אלא בדק את הענין לצורך בחינת מודעותו של המבקש לכך שגולן עמד לזייף את הטפסים (ור' עמוד 12 לפסק הדין); אכן השאלה כיצד ישם בית הדין לערעורים את הדין על העובדות שלפניו אינה מצדיקה בדיקה חוזרת של הענין בערכאה שלישית.

2.טענתו השניה של המבקש נוגעת להיקף הגנת זוטי דברים הקבועה בהוראת סעיף 34יז לחוק העונשין ולבחינת חלופות הרשעה במסגרתה. הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה אין טענות המבקש מצדיקות לבחון לתת לו רשות לערער גם בענין זה.

הבקשה נדחית. ממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 15.8.99, כפי שנקבע.