בש"פ 6368/99 יוסי מיכאלי נ. מדינת ישראל

העורר הואשם לפני בית המשפט המחוזי בנצרת בתקיפות בנסיבות מחמירות של אשתו, באיומים עליה, בגרימת נזק בזדון לחפצי הבית, בהפרת הוראות חוקיות, בשיבוש מהלכי משפט, בהדחה בחקירה בנסיבות מחמירות, בחטיפה לשם סחיטה ובסחיטה באיומים. לבקשת המאשימה, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום בירור משפטו.

בערר שלפניי טען סניגורו של העורר, כי זולת עדות המתלוננת אין בידי התביעה כל ראיות לכך שהעורר תקף אותה. אני סבור, כי די בהודעתה המפורטת של המתלוננת כדי להעמיד תשתית ראייתית לכאורית לעבירות התקיפה. לעורר לא יוחסו עבירות תקיפה חבלניות אלא מעשי תקיפה סתם, כבעיטות, דחיפות ומהלומות יבשות. מן העובדה שלא נותרו סימני תקיפה על גופה של המתלוננת, ומהיעדר עדי ראייה למעשי התקיפה, אין להסיק דבר היכול לתמוך בגירסת העורר שהכחיש את טענות האישום. ביחס לעבירת האיומים מודה הסניגור כי העורר אכן נהג להשתמש כלפי המתלוננת בלשון בוטה, שכללה איומים וגידופים. יצוין כי בעדותה ייחסה המתלוננת לעורר גם איומים חמורים כגון שהוא "ישרוף אותה ואת הילדות ואחר כך יתאבד"; ואין צורך לומר מה גודל הסיכון שאיום מסוג זה טומן בחובו.

העיון בחומר הראיות שבידי המאשימה הביאני לכלל מסקנה כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי נסיבות הפרשה מקימות עילת מעצר (ואף יותר מעילה אחת) נגד העורר, וכי בדין קבע כי בנסיבות העניין לא ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעים חלופיים. המדובר בפרשה עגומה שהחלה זמן קצר לאחר נישואי בני הזוג. למתלוננת שתי בנות מקשרים קודמים ואילו העורר צעיר ממנה במספר שנים. יחסי בני הזוג עלו מהר מאוד על שירטון והעורר התייחס למתלוננת בחוסר כבוד, בזילזול, בדחייה וגם באלימות. המתלוננת ביקשה סעד בבית המשפט לענייני משפחה, אך כעולה מחומר הראיות, בהשפעתו של העורר חזרה בה מבקשתה והסכימה לביטול צו הרחקה שניתן נגד העורר, ובלבד שיסכים להיזקק לייעוץ מקצועי במטרה להתגבר על דחפיו האלימים. עד מהרה גמל לה העורר בהתפרצויות חדשות, שהובילו את המתלוננת לבקש סיוע של פקיד סעד, שלאחר היוועצות עם המשטרה, ובעזרתה, שיכן את המתלוננת ובנותיה במעון לנשים מוכות.

חיזוק של ממש לגירסת המתלוננת יש בהודאתו של פקיד הסעד, שהתרשם מחומרת מצבה ומפחדיה הקשים מפני העורר. עבירות החטיפה לשם סחיטה והסחיטה באיומים יוחסו לעורר בשל ניסיונו לעכב את בתה הגדולה של המתלוננת במשמורתו, כל עוד לא תגלה לו המשטרה את מקום הימצאה של המתלוננת ובתה הקטנה, לאחר שאלו כבר שוכנו במעון לנשים מוכות. בכתב האישום נטען כי העורר מיהר ליטול את הבת הגדולה מבית דודתה בכוונת חטיפה, בטרם תעביר אותה המשטרה לרשות אימה. יש כמדומה טעם בטענת הסניגור, כי לטענה הזאת אין בידי התביעה ראיות ממשיות. עם זאת עולה מן החומר, כי לאחר שנטל את הבת מבית דודתה אכן ניסה העורר לעכבה ברשותו והיתנה את שחרורה בכך שהמשטרה תגלה לו את מקום הימצאה של המתלוננת. באותן נסיבות, בשיחת טלפון עם יומנאי המשטרה, אף איים העורר לשים קץ לחייו אם לא ייענו לדרישותיו. גם עובדה זו, שיש לגביה עדות חיצונית של איש משטרה, יכולה להעיד על אישיותו של העורר ועל הסכנה הצפויה הימנו אם ישוחרר ממעצרו.

התוצאה היא שהערר נדחה.