בש"פ 7741/99 מדינת ישראל נ. יחיא אבו לאשין

1.ביום 16.2.99 הוגש על המשיב בבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום המייחס לו עבירות של מעשה סדום בנסיבות מחמירות, ניסיון למעשה סדום בנסיבות מחמירות, מעשה מגונה והדחה בחקירה. לפי הנטען נעשו המעשים בקטינה ילידת 18.9.84, שאמה היא ידידתו. בתחילה דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המדינה לעצור אותו עד תום ההליכים. ההחלטה בוטלה על ידי חברי הנכבד השופט י' אנגלרד, שבהחלטתו מיום 3.3.99 ציווה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בקשתו של המשיב לעיון חוזר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ועררו על ההחלטה נדחה בהחלטתה של חברתי הנכבדה השופטת ד' ביניש מיום 25.8.99.

בימים 22.4.99 ו- 8.7.99 נשמעו עדי התביעה ותמה פרשת התביעה. ביום 7.10.99 נפתחה פרשת ההגנה ונשמעה עדותו של המשיב. נקבעה ישיבה נוספת ליום 30.12.99 על מנת לשמוע שבעה עדי הגנה. הואיל וביום 16.11.99 ימלאו תשעה חודשים למעצרו של המשיב מבקשת המדינה להאריך את התקופה ב90- ימים, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ד1996-.

2.את בקשתו סמך בא כוח המדינה על חומרת המעשים המיוחסים למשיב, מסוכנותו לשלום הציבור - ובמיוחד, שלום הקטינה המתלוננת - והחשש לשיבוש הליכי משפט. כנגדו טען בא כוח המשיב כי משהעידו הקטינה ואמה, וכן יתר עדי התביעה, פגה מסוכנותו של המשיב ופג החשש לשיבוש הליכי המשפט. יתר על כן, היה כירסום בראיות במובן זה שהתחזקו הספיקות בדבר אמינותן ומשקלן של עדויותיהן של הקטינה ואמה. עוד טען כי לעניין המסוכנות יש להביא בחשבון כי בעברו של המשיב אין הרשעות קודמות המראות שהוא מסוכן לציבור. לפיכך עומדת לו חזקת החפות ובתום תקופת תשעת החודשים יש לשחררו מן המעצר.

חזרתי ועיינתי בטענותיהם של בעלי הדין ובהחלטותיהם הנזכרות של חברי ונראה לי כי הדין עם המדינה. כפי שציינה השופטת ביניש בהחלטתה - שניתנה אחרי שתמה פרשת התביעה - לא היתה בראיות תפנית משמעותית העלולה למוטט את הגירסה המפלילה. בא כוח המשיב לא הראה טעם המעוגן בראיות שמכוחו יש להגיע למסקנה אחרת. גם הטענה כי מסוכנותו של המשיב פגה אחרי שהעידו הקטינה ואמה אין לה על מה שתסמוך. המעשים שלטענת המדינה עשה המשיב בקטינה, מעצם טיבם ואופיים, עונים בו ומעידים על כך שהוא מסוכן לקטינה ולאמה, ואף לציבור, בין לפני מתן עדויותיהן ובין לאחר מכן.

3.אשר להתמשכותם של ההליכים יש לציין כי שמיעת הראיות נפתחה, כאמור לעיל, ביום 22.4.99, כשני חודשים ושבוע אחרי שהוגש כתב האישום. לאור העומס הכבד המוטל על בתי המשפט ניתן לומר כי זה פרק זמן סביר. אולם, למרבה הצער, היו פרקי הזמן שחלפו בין הישיבות שלאחר מכן ארוכים מדי. עד הישיבה הבאה - ביום 8.7.99 - חלפו כחודשיים ומחצה; עד הישיבה שלאחריה - ביום 7.10.99 - חלפו שלושה חודשים נוספים. אכן, במהלך התקופה הביע בא כוח המשיב כוונה להגיע להסדר טיעון וככל הנראה היטה הדבר את ליבם של באי כוח המדינה ושל בית המשפט להאמין כי בסופו של דבר לא יהיה צורך לשמוע את כל הראיות. זהו "פיתוי" שקשה לבית משפט לעמוד נגדו - ובמיוחד כאשר הוא עמוס לעייפה בדיונים שעליו לסיימם תוך תשעה חודשים - אולם עליו להתגבר על יצרו. אם לא הושג הסדר טיעון תוך זמן סביר אין לשעות עוד לדברי הסניגור ויש לקבוע את המועדים בהקדם האפשרי.

כך או כך, אמורה פרשת ההגנה להסתיים ביום 30.12.99. אפילו יהיה צורך לקבוע ישיבות נוספות נראה שיש סיכויים טובים לכך שהכרעת הדין תינתן במהלך תקופת ההארכה, דהיינו עד 13.2.2000. השיקולים שנימנו לעיל, בהצטרפם להערכה זאת, מצדיקים את הארכתה של תקופת המעצר.

4.לפיכך אני מאריך את תקופת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל ביום 16.11.99, או עד מתן פסק הדין בת"פ 234/99 של בית המשפט המחוזי בנצרת, הכל לפי המוקדם.