בג"ץ 1006/97 חסין אבו-סבור נ. מדינת ישראל

המבקש מרצה עונש מאסר בן שנתיים וחצי, בין השאר, בגין עבירות התפרצות לרכב בכוונה לגנוב, שוטטות למטרה אסורה, והחזקת כלי פריצה. זהו מאסרו הרביעי של המבקש, אשר ריצה בעבר תקופות מאסר בגין עבירות גניבה, הצתת רכב, גניבה מרכב וכניסה לישראל שלא כחוק, סחר בסמים והחזקת נכס החשוד כגנוב. תאריך תום ריצוי שני שליש ממאסרו חל ביום 19.12.96 (מנהלי - 31.10.96).

המבקש הגיש לועדת השחרורים בקשה להשתחרר שחרור מוקדם בשל התנהגות טובה. המדינה התנגדה לשחרורו המוקדם של המבקש. ביום 29.10.96 דנה ועדת השחרורים בבקשתו, ודחתה אותה. הוועדה נימקה החלטתה בכך שניסיון העבר מלמד, כי בעבר, סמוך לאחר שחרורו מן הכלא, חזר המבקש ועבר עבירות. כמו כן, ציינה הוועדה, כי אף שבדרך כלל תפקודו של המבקש בכלא היה תקין, הרי שהיו לו עבירות משמעת אחדות ובהן שימוש בסמים (אשר התגלה בבדיקת שתן) ואחזקת סכין יפנית.

ביום 12.11.96 עתר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בבקשה לביטול החלטת ועדת השחרורים. בית המשפט המחוזי (הרכב כב' השופטים ד. בר אופיר, ה. אחיטוב וא. חיות) קבע, כי ועדת השחרורים בחנה את טענות הצדדים לגופן וכי לא נפל פסול בבחינה זו, או בשיקוליה של הוועדה. בית המשפט המחוזי דחה, איפוא, את עתירת המבקש (ע"ש 2553/96).

מונחת בפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה, מציין המבקש, כי תפקודו ועבודתו בכלא היו לשביעות רצון הממונים עליו. לדבריו, קיים מקום עבודה בדימונה, אשר מעוניין להעסיק אותו לאחר שחרורו, ולסייע בשיקומו. לעניין השימוש בסמים טוען המבקש, כי בכלאו הוא נתון תחת מעקב מתמיד, וכי, למעט בדיקה זו, הוא נמצא תמיד נקי. לדבריו, לא ניתן לבסס חשד כאמור על סמך בדיקה בודדת. לעניין הסכין שנמצאה על גופו, טוען המבקש, כי סכין זו משמשת אותו בנגרייה בה הוא עובד במסגרת מאסרו, וכי הוא שכח אותה, דרך מקרה, על גופו. המבקש מדגיש, כי הוא המפרנס היחיד במשפחה בת שמונה נפשות, וכי אשתו בשלבי הריון מתקדמים. לדבריו, הוא בן יחיד לאמו שהיא אשה זקנה וחולה.

לאחר שעיינתי בחומר שלפני ובטענות הצדדים נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא כי:

"במסגרת תפקידו של בית המשפט בדונו בעתירות כנגד החלטות ועדת השחרורים, עליו לבחון, אם פעלה הוועדה במסגרת סמכותה, ואם בשיקוליה לא דבק פסול, או שמא נפגמה החלטתה בשל פגם רציני בנוהל הדיון שלפניה" (רע"ב 6/82 ועדת השחרורים נ' צ'רלי בן שטרית פ"ד לז(1) 393).

אכן, בית משפט זה איננו שואל כיצד היה הוא מחליט במקרה, אילו הוא היה ועדת השחרורים, ואינו מחליף את שיקול דעת ועדת השחרורים בשיקול דעתו. בית המשפט בודק האם שקלה ועדת השחרורים את כל השיקולים הסבירים, ואיזנה בינהם כראוי. לעניין השיקולים, אשר צריכים להנחות ועדת שחרורים הדנה בבקשת אסיר מכוח סעיף 28 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב1971-, כתבתי בעבר כי:

"החקיקה המסמיכה אינה קובעת במפורש כל קריטריון סטטוטורי. מקובל להניח, עם זאת, כי הקריטריון המרכזי - אך אולי לא היחיד - הוא הסיכוי כי האסיר לא יחזור לפעילות עבריינית לאחר שחרורו. בהקשר זה מקובל להתחשב בהתנהגותו של האסיר בבית הסוהר, בתכניות שיקומו, בעברו הפלילי, במהות העבירה בה הורשע ובכיוצא בהם שיקולים שיש בהם כדי "להראות אינדיקציה לכך שהוא עלול לסכן שוב את שלום הציבור אם ישוחרר שחרור מוקדם" (בג"צ 363/77)" (ע"א 20/83 ועדת השחרורים נ' יהודה בן יעקב אסיאס פ"ד לז(2) 686,693).

השיקולים, שעמדו כנגד עיניה של ועדת השחרורים במקרה שלפנינו, היו בחינת התנהגותו של המבקש בעבר, לאחר ששוחרר שחרור מוקדם ממאסרים קודמים, כמו גם התנהגותו של המבקש בעת מאסרו הנוכחי. העובדה שהמבקש שב למעגל הפשע זמן קצר לאחר שחרוריו הקודמים, וכן העובדה, כי בתקופת מאסרו הנוכחית ביצע המבקש עבירות משמעת, הן שהובילו את הוועדה למסקנתה. אכן, בבחינת בקשה לשחרור מוקדם שיקולים אלה ראויים הם. כמו כן, לא נמצא כל פגם באופן בו איזנה הוועדה בין השיקולים השונים. בית המשפט המחוזי אישר החלטת הוועדה, ומסקנתו מקובלת עלי.

הבקשה נדחית.