בג"ץ 1009/08 עבד אלרחמאן מחמוד עטאוונה נ. מפקד כוחות צה"ל במפקדה המערבית

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת.

1.בעתירה, שהוגשה ביום 3.2.2008, התבקש המשיב להתיר לעותר להיכנס לישראל על מנת שיוכל לעבוד בעבודתו כקבלן בניין. על פי הנטען בעתירה, העותר הינו תושב חלחול שבחברון, קבלן בניין במקצועו אשר עובד בחברת "אשבת בע"מ" מזה מספר שנים. העותר נשוי, אב למשפחה ברוכת ילדים שהוא מפרנסה היחידי. העותר מחזיק בכרטיס מגנטי ממנהל התיאום והקישור אזור יהודה ושומרון. לטענת העותר, בחודש אוגוסט 2007 פנה הוא בבקשה למשיב להתיר את כניסתו לישראל לצורך עבודה, אך סורב מטעמי ביטחון. אף פניית מעסיקו למשיב בנושא, סורבה. משכך, פנה בא-כוח העותר אל לשכת היועץ המשפטי של אזור יהודה ושומרון (ביום 28.10.2007) על מנת להדגיש את דחיפות הנושא, ונענה (ביום 4.12.2007) כי הבקשה נבחנה, אך לא ניתן להתיר את כניסת העותר לישראל מטעמי ביטחון. בעקבות זאת הוגשה העתירה ביום 3.2.2008. בחלוף כחודשיים הגיש העותר בקשה למחיקת העתירה, נוכח הודעת המשיב כי גורמי הביטחון הסירו את המניעה שהייתה תלויה ועומדת נגד העותר. יחד עם זאת, עמד העותר על הוצאתיו.

2.

לעניין ההוצאות טוען העותר כי לאחר שפניותיו הרבות לא נענו על ידי המשיב, לא הייתה בפניו כל אפשרות אחרת אלא להגיש את העתירה. עוד נטען, כי כתוצאה מהמחדל והסחבת מצד המשיב נגרמו הגבלות ופגיעות מרחיקות לכת לעותר ולמרקם חייו התקין וכי העותר נאלץ לחיות בדוחק רב. לטענת העותר, נגרם לו עוול בכך שבקשתו לא טופלה וכתוצאה מכך נדרש הוא לשכור את שירותיו של עורך דין. הדבר היה כרוך בהוצאות רבות אשר יכול והיו נחסכות לו טיפל המשיב כיאות בפנייתו. העותר מדגיש כי העתירה הוגשה לאחר שישה חודשים מיום הגשת הבקשה להיתר כניסה, ומיד לאחר הגשתה הסכים המשיב לאשר את בקשת העותר.

3.

המשיב, מנגד, אינו סבור כי יש מקום להשית עליו הוצאות. בתגובת המשיב נמסר, כי העותר החזיק בעבר בהיתרי כניסה לישראל לצרכי תעסוקה משנת 2001 ועד ליום 13.2.2007. ביום 15.1.2007 הוזנה מניעה ביטחונית בעניינו של העותר בעקבות מידע שנתקבל אודותיו והצריך בדיקה של גורמי הביטחון. משכך, נמסר לעותר (ביום 26.3.2007) כי בקשתו לקבל היתר כניסה נוסף מסורבת מטעמי ביטחון וכי ניתן להגיש בקשה מחודשת בעניין כעבור שנה. העותר הגיש בקשה להסרת המניעה הביטחונית (ביום 28.10.2007), ובתגובה נמסר לו (ביום 4.12.2007) כי בקשתו מסורבת מטעמי ביטחון. ביום 4.3.2008 נמסר לעותר כי הוסרה המניעה הביטחונית. לדברי המשיב, דחיית בקשותיו של העותר נבעה משיקולי ביטחון והצורך למצות את הבדיקות הנדרשות בעקבות קבלת מידע ביטחוני שלילי שנגע לעותר. במועד הבדיקה שנערכה לאחר הגשת העתירה ולאור חלוף הזמן מאז התקבל המידע אודות העותר, הערכת גורמי הביטחון העדכנית אפשרה את הסרת המניעה של המשיב. המשיב סבור כי אין מקום לחיובו בהוצאות העותר, שכן חלוף הזמן, להבדיל מעצם הגשת העתירה, הוא שהוביל לסעד המבוקש.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו ובשים לב לבג"צ 842/93 נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל. מן החומר שבתיק עולה כי העותר ניסה להסיר את המניעה הביטחונית מפני כניסתו לישראל באמצעות פניה למשיב אך סורב מטעמים חסויים. בנסיבות אלה, ובפרט נוכח הפגיעה בפרנסתו של העותר והעדר יכולת לדעת את טעמי הסירוב, מצאתי כי נמצא צידוק בהגשת העתירה. גם בהנחה שאין לעותר זכות קנויה לקבלת היתר להיכנס לישראל ולעבוד בתחומה, אין בכך כדי לשלול את הצידוק בהגשת העתירה, ולו בשל העובדה כי במשך תקופה ארוכה ורציפה התאפשרה כניסתו של העותר לישראל ולא פורטו לפניו טעמי הסירוב. העתירה הובילה לבחינה מחודשת של המניעה הביטחונית ובסופו של דבר לשינוי בעמדת המשיב, שהרי כחודש לאחר הגשת העתירה נמסר לעותר על הסרת המניעה הביטחונית. נוכח פרק הזמן הקצר שחלף מאז סורבה פניית העותר, ובהעדר הסבר ממצה לשינוי, מתקשה אני לקבל את טענת המשיב כי רק לנוכח חלוף הזמן שונתה עמדתו. מכל מקום, אפילו היה העניין נפתר בסופו של דבר גם ללא הגשת העתירה, דומה כי הגשת העתירה תרמה תרומה מסוימת לקבלת הסעד באופן ובזמן שניתן. מכלול הנתונים מבסס את זכאותו של העותר להוצאות. אשר לשיעור ההוצאות, הרי שיש ליתן משקל לכך שהעניין נפתר בסמוך להגשת העתירה, באופן מהיר ובלא צורך בדיון במעמד בעלי הדין. במצב דברים זה, יחויב המשיב בשכר טרחת עורך דין של העותר בסכום כולל של 4,000 ₪, אשר ישא הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל. סכום זה נקבע גם בהעדר טיעון ופירוט של העותר באשר להוצאות שנגרמו לו ובהעדר אסמכתאות על ת שלומי ם בהם התחייב.