בג"ץ 1010/01 אריה מנדיוק נ. שלמה קרן

1.המבקש והמשיב מס' 1 (להלן - "המשיב") העבירו סכסוך להכרעת בורר שפסק לחובת המשיב. אחרי שאושר פסק הבוררות וננקטו הליכים נגד המשיב בלשכת ההוצאה לפועל ביקש המשיב להרשות לו לערער על הפסק. במסגרת הבקשה נעשה ביניהם ביום 5.12.93 הסכם פשרה לפיו התחייב המשיב לשלם למבקש סכום של 40,000 דולר: 20,000 דולר במעמד חתימת הסכם הפשרה ו- 20,000 דולר " --- תוך 12 חודשים מיום חתימת ההסכם, וזאת מתוך הרווחים שינבעו מעסקאות משותפות שהצדדים יעשו החל מיום חתימת הסכם זה ואילך".

בין המבקש לבין המשיב התעוררו חילוקי דעות בשתי שאלות: האם שילם המשיב למבקש את הסכום תוך התקופה והאם ביום 5.12.94 נותרה יתרת חוב. גם חילוקי הדעות בין השניים (למשיב צורפו המשיבים מס' 2 ו3-) הועברו להכרעת בורר שפסק כי המשיב שילם למבקש "לפחות עשרים אלף דולר בדרך של עשיית רווחים מעסקאות משותפות בתקופה הרלבנטית". עוד קבע כי המשיב חייב למבקש סכום של 9,927 דולר.

המשיב ביקש לבטל את פסק הבוררות ואילו המבקש ביקש לתקנו ולהשלימו. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ה' גרסטל), בפסק דינו מיום 4.1.01, דחה את הבקשות. המבקש ביקש להרשות לו לערער על פסק הדין.

2.בבקשתו שטח המבקש שורה של טענות. כך טען כי הפרשנות הנכונה של השאלות שהוצגו לבורר איננה כפי שפסק, אלא שהיה עליו לקבוע אם שילם המשיב למבקש 20,000 דולר, מתוך חלקו של המשיב ברווחים; כי לא ניתנה למבקש הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו בדבר הפרשנות הנכונה; כי הבורר הוסמך לערוך את ההתחשבנות "אך ורק לחיובים וזיכויים שבוצעו בפועל", כאמור בהסכם הבוררות, ולא לזכות צד מן הצדדים "בזיכוי תיאורטי" שלא בוצע בפועל. לאור כל אלה גם סבר כי הבורר חרג מסמכותו ולא הכריע בשאלה המרכזית שהועמדה להכרעתו.

3.דין הבקשה להידחות.

המבקש לא צירף לבקשתו להרשות ערעור את העתק הבקשה שהגיש לבית משפט המחוזי כך שאין לדעת אם העמיד להכרעת בית המשפט המחוזי את השאלות ששטח בבקשתו להרשות ערעור. לא מובנת גם עמדת בעלי הדין בדיון לפניו - ובעיקר, עמדתו של המבקש - אשר, כדברי בית המשפט המחוזי בפסק דינו, "אינם שבעי רצון מתוצאותיה של בוררות, אולם אינם מוכנים לשוב לבורר על מנת שיכריע שוב בענין שהובא לפניו או לחילופין להגיע להסכמה דיונית כלשהי בדבר ביטול פסק הבוררות באופן מלא או חלקי". במצב דברים זה אין מקום לדון בשאלות אלה. יתר על כן, בית המשפט המחוזי אמנם סבר כי "הבורר לא נצמד, כפי שדרש ממנו הסכם הבוררות, ל"חיובים וזיכויים שבוצעו בפועל"", ואף מצא טעם בטענתו של המבקש כי הבורר זיכה את המשיב בתשלום שלא בוצע בפועל. עם זאת, הגיע למסקנה שלא נגרם עיוות דין ולפיכך דחה את הבקשות, מכוח סמכותו לפי סעיף 26 לחוק הבוררות, תשכ"ח1968-. אין, אפוא, מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בשולי הדברים אעיר כי לא מצאתי יסוד לטענתו של המבקש לפיה זכאי הוא לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ואין הוא זקוק לנטילת רשות.

4.הבקשה להרשות ערעור נדחית.