פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בג"ץ
10115/06
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופטת א' חיות
העותרת:
פלונית
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים
2. בית הדין הרבני האזורי בנתניה
3. פלוני
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
בשם העותרת:
עו"ד אהרן מילשטיין;
עו"ד ליאור כחלון
בשם המשיב 3:
עו"ד מירב גואטה-כהן; עו"ד
מקסים ליפקין
פסק-דין
1.
הליך הגירושין של העותרת והמשיב 3 מתנהל בפני בית הדין הרבני
האזורי בנתניה (להלן:
בית הדין האזורי
) בעוד שהסדרי הרכוש ביניהם נידונים בפני בית המשפט
לענייני משפחה בכפר סבא. העתירה שלפנינו משיגה על החלטת בית הדין האזורי לשמוע ראיות
בעניינם. לטענת העותרת, קביעת מועדים על ידי בית הדין לשמיעת ראיות היא בבחינת
חריגה מסמכות שכן הדבר מעיד על כוונתו להכריע בענייני רכוש המצויים בסמכותו העניינית
של בית המשפט לענייני משפחה.
2.
העותרת
הגישה לבית הדין האזורי תביעה לשלום בית. במקביל, הגיש המשיב 3 לבית הדין האזורי תביעת
גירושין. ביום 25.7.2006 הודיעה העותרת בכתב לבית הדין האזורי כי היא מסכימה
לגירושין תוך שהיא שומרת על מלוא זכויותיה הרכושיות. נוכח הודעתה זו "ולאור
אמירות הצדדים ולאחר שמערכת היחסים ביניהם הגיעה לאן שהגיעה", כלשון ההחלטה,
קבע בית הדין (כב' הדיינים י' זמיר, ש' שפירא וא' שינדלר) בהחלטתו מיום 3.9.2006
כי על העותרת והמשיב 3 להתגרש זה מזו בהקדם האפשרי. עם זאת ציין בית הדין כי הוא
מנוע מסידור גט בפועל בשל המניעה ההלכתית לעשות כן שעה שהצדדים מתגוררים באותו
הבית. במסגרת החלטה
זו אף קבע בית הדין כי "במידת חיובה של האשה [העותרת-א.ח] לקבל ג"פ יוציא ביה"ד פסק דין לאחר שמיעת כל הוכחות הבעל". מהחלטתו זו של בית הדין האזורי לשמוע הוכחות לעניין החיוב בגט הסיקה העותרת כי הוא מתעתד להכריע בשאלת המגורים בבית שהיא, לטענתה, קביעה רכושית שאינה בגדר סמכותו. לפיכך הגישה העותרת בעניין זה בקשת רשות ערעור לבית הדין הרבני הגדול. בהחלטתו מיום 23.11.2006 דחה בית הדין הרבני הגדול (כב' הדיינים מ' טופיק, ש' בן שמעון וח' איזירר) את בקשתה של העותרת בציינו:
בודאי שביה"ד לא התכוון לקחת סמכות לדון במה שאין לו. כוונת ביה"ד היא שכל עוד שהאשה מתגרשת מרצונה בלבד היא יכולה להתנות תנאים כרצונה בכל עניין ממוני כולל מגורים בדירה לאחר הגט ולמשוך את הגט ללא הגבלה. אולם במידה וביה"ד יפסוק חיוב גט יהיה הכרח לפתור את בעיית המגורים באופן חוקי ולמצוא פתרון ללא אפשרות של סחבת.
3.
העתירה שבפנינו מופנית כנגד ההחלטות האמורות. לטענת העותרת, "אין ספק כי החלטה זו [החלטת בית הדין לקבוע מועדים לשמיעת הוכחות] מכוונת לעניין הקביעה הרכושית מי יתגורר בבית בני הזוג לאחר הגירושין". קביעה זו חורגת, כך נטען, מסמכותו של בית הדין הרבני בהיותה קביעה רכושית מובהקת. ביום 7.12.2006 אף הגישה העותרת לבית משפט זה בקשה דחופה למתן צו ביניים שיורה על ביטול דיון ההוכחות שנקבע בפני בית הדין האזורי ליום 12.12.2006, אך בקשה זו נדחתה בהחלטתי מיום 10.12.2006. בקשה דומה שהגישה העותרת לבית הדין האזורי בה עתרה לדחיית הדיון נדחתה אף היא ובית הדין הוסיף וציין כי אם לא תופיע העותרת לדיון ישקול לקיימו בלעדיה. למרות כל הדברים הללו, לא התייצבה לדיון בבית הדין והתנהלותה זו הינה בלתי ראויה על פניה. גם לגופם של דברים אין ממש בעתירה.
4.
בית הדין האזורי לא קבע כל קביעה לעניין חלוקת רכושם של בני הזוג ולא הצהיר על כוונתו לעשות כן. כפי שציין בית הדין האזורי, דיון ההוכחות נועד לשם הכרעה בשאלת החיוב בגט, שאלה המצויה בגדר סמכותו העניינית. אף בית הדין הרבני הגדול ציין בהחלטתו כי אין בכוונתו של בית הדין האזורי ליטול סמכות לא לו.
אשר על כן, העתירה דנא היא עתירה מוקדמת שאינה מגלה עילה להתערבותו של בית משפט זה.
העתירה נדחית.
ניתן
היום, י' שבט, תשס"ז (29.1.2007).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש
ו פ ט ת