בג"ץ 10116/01דניאל בן סעדון נ. מדינת ישראל

1.כנגד המבקש הוגש כתב אישום בבית משפט השלום. ביום 19.6.2000 הוא הורשע בעבירה של אי מילוי הוראות סעיף 73 לחוק מס שבח מקרקעין, התשכ"ג1963- (להלן - חוק מס שבח) (עבירה לפי סעיף 98(ג) לחוק מס שבח), ובמסירת הצהרה כוזבת (עבירה לפי סעיף 98(ג) לחוק מס שבח). ביום 5.11.2000, בעקבות תסקיר שנתקבל משירות המבחן, בוטלה ההרשעה, מכוח הוראת סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב1982- (להלן - החוק), ונקבע תחתיה כי המבקש ביצע את העבירות שיוחסו לו. המבקש חויב לבצע עבודות שירות לתועלת הציבור.

2.על החלטת בית משפט השלום הגישה המדינה ערעור לבית המשפט המחוזי, ובו טענה כנגד ביטול ההרשעה. המבקש מצדו לא הגיש ערעור כנגד הקביעה כי ביצע את העבירות שיוחסו לו. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור שהגישה המדינה באשר לביטול ההרשעה (מבלי להידרש לשאלת אשמתו של המבקש לגופה) אך הותיר בעינה את הסנקציה שקבע בית משפט השלום. או אז ביקש המבקש להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום, ככל שהוא נוגע להכרעת הדין, שקדמה לביטול ההרשעה. בשל העובדה כי המועד להגשת הערעור חלף, עתר המבקש גם להארכת המועד. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להארכת המועד.

המבקש הגיש, לבית משפט זה, בקשת רשות ערעור (רע"פ 3677/01), שכוונה כנגד החלטה בית המשפט המחוזי שלא להאריך לו את המועד לערער על החלטת בית משפט השלום. בקשת רשות הערעור נדחתה על ידי. עתה עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו, כאמור, נתקבל ערעורה של המדינה ביחס לביטול ההרשעה.

3.המבקש טוען, כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי לבטל את החלטת בית משפט השלום בדבר ביטול ההרשעה; כמו כן הוא טוען כנגד הקביעה, כי הוא ביצע את העבירות שיוחסו לו, כפי שקבע בית משפט השלום קודם לביטול ההרשעה. טענות אלה אכן רשאי היה להעלות - אף כי במועד הקבוע בדין.

ביסוד החלטתי בבקשת רשות הערעור הקודמת (רע"פ 3677/01), מיום 13.5.01, עמדה ההנחה כי המבקש משיג על החלטת בית המשפט המחוזי לקבל את הערעור על ביטול הרשעתו, וכי אינו מלין על קביעת בית משפט השלום בדבר ביצוע העבירות שיוחסו לו. לפיכך קבעתי כי לא היה טעם להאריך לו את המועד להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי. עתה מתברר, כי למבקש טענות גם כנגד קביעות בית משפט השלום הנוגעות לעצם ביצוע העבירה. בנסיבות אלו מן הראוי שתינתן למבקש, ולו לפנים משורת הדין, ארכה להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי, על מנת שתתבררנה, לגופו של עניין, טענותיו בדבר חפותו.

4.אכן, המבקש נמנע מלהגיש, בתוך המועד החוקי, ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט השלום, למרות שהייתה לו זכות לעשות כן. בהקשר זה, כבר הבעתי דעתי, כי:

"המשפט הפלילי עצמו משלים עם החציצה, בין הכרעת הדין לבין ההרשעה. אכן, בדרך כלל, משנמצא כי ביצע הנאשם את המעשה המיוחס לו - מוכרע דינו בדרך של הרשעה. ההרשעה מסיימת במקרה כזה את ההליך של הכרעת הדין ופותחת את השער למתן גזר הדין. אך לא בהכרח כך. בית המשפט יכול לקבוע כי האישום הוכח ולהחליט בה בעת שלא להרשיע את הנאשם. גם זו הכרעת דין ומשמוכרע כך הדין, רשאי הנאשם לערער על הכרעת הדין הזו אף שלא הורשע.

באותם מקרים בהם רואה בית המשפט כי האישום הוכח הוא רשאי ליתן צו מבחן בלי להרשיע את הנאשם (סעיף 1(2) לפקודת המבחן [נוסח חדש] התשכ"ט1969- (להלן: פקודת המבחן)). יתרה מכך, גם לאחר שהרשיע את הנאשם יכול בית המשפט, טרם שגזר את דינו, לבטל את ההרשעה וליתן לגבי הנאשם צו מבחן או צו שרות לתועלת הציבור (סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב1982-). בשני המקרים המדובר בהכרעת דין המקימה זכות ערעור לנאשם הגם שלא הורשע. לענין סעיף 1(2) לפקודת המבחן כבר נפסק כי החלטה בדבר הטלת מבחן ללא הרשעה מקימה זכות ערעור לנאשם ולמדינה (רע"פ 1509/01 כדורי נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(3) 652). דין דומה ראוי להחיל גם במקרה בו מבוטלת ההרשעה שכבר נתקיימה ובית המשפט מורה על מתן צו מבחן או צו שרות" (רע"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) פסקה 3 לפסק דיני).

5.בענייננו, כאמור, החמיץ המבקש את המועד הקבוע בחוק להגשת ערעור על הכרעת הדין. אף על פי כן, בנסיבות העניין, יש מקום ליתן למבקש רשות ערעור, על מנת שתשמענה טענות החפות שלו גם בערכאת ערעור, זאת - במיוחד לאור אי הבהירות המשפטית ששררה, במידה מסוימת, בעת הרלוונטית, בנוגע לסוגיה דלעיל.

אשר על כן, המבקש יוכל לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן ארכה להגשת ערעור על הכרעת הדין של בית משפט השלום בעניינו, וזאת בתוך שבועיים מיום מתן החלטה זאת; ניתן להניח כי בנסיבות המיוחדות של המקרה ישקול בית המשפט המחוזי בחיוב את הבקשה. טענות המבקשות לעניין שאלת ביטול ההרשעה עשויות להתייתר במידה ובית המשפט המחוזי יקבל את טענת החפות שלו. בנתון לכך, הבקשה נדחית.