בג"ץ 10160/05 איל בן גרא נ. בית המשפט השלום לתעבורה רמלה-כב' השופט טאובר

השופט א' א' לוי:

העותר עומד לדין בפני בית-המשפט לתעבורה ברמלה באשמת נהיגה במהירות העולה על המהירות המותרת. המהירות בה נסע העותר נמדדה באמצעות מכשיר מדידה משטרתי. לטענת העותר, נפלו ליקויים בהפעלת המכשיר, באשר מהירות הנסיעה המיוחסת לו (כ-200 קמ"ש) עולה על המהירות המקסימאלית בה מסוגל רכבו לנסוע. העותר מוסיף וטוען, כי ליקויים אלו בהפעלת המכשיר הם שכיחים, כפי שמלמד עניינו של חבר-הכנסת דוד אזולאי, שנטען אף לגביו כי נסע במהירות מופרזת על-סמך תוצאת מדידת המהירות שהתקבלה באמצעות המכשיר הנ"ל, ולבסוף הסתבר כי נפלה טעות בהפעלתו. על רקע זה פנה המבקש לבית-המשפט לתעבורה, שם מתברר עניינו, ב"בקשה לעיון בראיות", המסבה עצמה על חומר החקירה בעניינו של חבר-הכנסת אזולאי. זאת, במטרה לוודא שהטעויות בהפעלת המכשיר בעניינו של חבר-הכנסת אזולאי לא התרחשו אף בעניינו-שלו.

בית-המשפט לתעבורה (כב' השופטת ר' טאובר) דחה את בקשתו זו של העותר, בציינו כי תיק החקירה של חבר-הכנסת אזולאי אינו "חומר חקירה" ככל שהדבר אמור בעניינו של העותר, וכי ממילא נסיבות סגירת התיק בעניינו של חבר-הכנסת אזולאי אינן רלוונטיות להגנתו של העותר.

החלטה זו היא העומדת ברקעה של העתירה שבפנינו, בגדרה מבקש העותר כי נורה למשיבים לנמק מדוע לא תינתן לו האפשרות לעיין בתיק החקירה בעניינו של חבר-הכנסת אזולאי, שנסגר בנסיבות הנטענות, וזאת, "בין מכח זכותו של העותר לגילוי המסמכים לצורך הוכחת חפותו ובין מכוח חוק חופש המידע".

בעתירה אין ממש, ודינה דחייה על הסף. הלכה מושרשת היא כי בית-המשפט הגבוה לצדק "לא יתערב בהליכים אזרחיים או פליליים בפני בתי המשפט הרגילים, אלא אם עולה טענה של היעדר סמכות, או אם מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור" (בג"צ 583/87 הלפרין נ' כב' סגן נשיא בית המשפט , פ"ד מא(4), 683). כך ככלל, ובענייננו על אחת כמה וכמה, שהרי החוק מתווה מפורשות את הדרך ששומה היה על העותר לילך בה.

ככל שתיק החקירה בעניינו של חבר-הכנסת אזולאי הוא "חומר חקירה" מבחינתו של העותר (ובמאמר מוסגר אעיר כי אפשרות זו נדמית בעיני קלושה ומרוחקת), הרי שנוכח הוראתו המפורשת של סעיף 74(ה) לחוק סדר-הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 היה על העותר, המבקש להשיג על ההחלטה השיפוטית שעניינה עיון בחומר חקירה זה, לערור עליה לפני בית-המשפט שלערעור. ואילו ככל שהעותר סבור כי זכותו לעיין בתיק המבוקש נצמחת מזכותו לחופש מידע, אשר הכללים לה מנויים בחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, הרי ששומה היה עליו לפנות בעתירה לבית-המשפט לעניינים מנהליים, כמצוות סעיף 17(א) לחוק חופש המידע. אף אפשרות זו, יוער, נדמית מוקשית, נוכח הוראת סעיף 9(א)(4) לחוק חופש המידע, הקובעת:

"רשות ציבורית לא תמסור מידע שהוא אחד מאלה:

...

(4) מידע אשר אין לגלותו על פי כל דין".

לכאורה, המידע המבוקש על-ידי העותר אסור בגילוי נוכח הוראות חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א- 1981 הקובע, בסעיף 11א לו, כי:

"מידע על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין כאמור בסעיפים 59 ו-62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, וכן מידע על משפט שבו עוכבו ההליכים לפי סעיף 231 לאותו חוק, לא יימסר אלא לגופים המפורטים בתוספת השלישית".

בין שכך ובין אחרת – וודאי לא נבקש לסתום את הגולל על בקשת העותר בגדרי ההליך שבפנינו, שכן איננו נדרשים לגופן של טענותיו – הרי שעל עניינו להיות מובא, ככל שחפץ הוא בכך, בפני הערכאות המתאימות. מכאן, כי דין העתירה להידחות על הסף, וכך אנו מורים.