בג"ץ 10163/06 זין אל דין חסין נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

1.

לפני בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות. עניינו של ההליך בסירובם של המשיבים לאפשר לעותרת 2, בעלת דרכון אמריקאי, להאריך את אשרת התייר שניתנה לה בשנת 2005, ואשר תוקפה הוארך מעת לעת עד ליום 1.11.06 בו נרשם בדרכונה כי

מ דובר בהארכה אחרונה. העותרת נשואה לעותר 1, תושב האיזור, ואם בתו. פנייתם של העותרים אל המשיב בבקשה להארכה נוספת של האשרה נדחתה. העותרים טענו, בין היתר, כי מדיניות המשיב שלא לאשר בקשות להארכת אשרות שהייה באזור - למעט מקרים הומאניטאריים חריגים - אינה סבירה ופוגעת בזכותם לחיי משפחה, זכות הנתפסת כזכות חוקתית טבעית. מכאן העתירה דנן, אשר הוגשה ביום 10.12.06. ביום 27.2.07 הוארכה אשרת השהייה של העותרת. בנסיבות אלו התייתרה העתירה ונמחקה בהסכמת הצדדים בהחלטתי מיום 20.3.07. למרות מחיקת העתירה, עמדו העותרים על הוצאותיהם, ומכאן הבקשה שלפני.

2.

העותרים טוענים כי החל מחודש אוקטובר 2006 פנו בבקשות רבות אל המשיב 1 לצורך הארכת תוקף האשרה, אולם בקשותיהם נדחו ללא כל הסבר, ואף נאמר להם כי על העותרת לעזוב את הארץ שכן תוקף האשרה לא יוארך עוד. לפיכך נאלצו להגיש עתירה זו, כאשר הסעד המבוקש התקבל כחודשיים וחצי לערך לאחר הגשתה. המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, הגשת העתירה לא הייתה הגורם לקבלת הסעד אלא החלטות שהתקבלו על-ידי הדרג המדיני בחודש פברואר 2007, עת נכנס לתוקפו נוהל המסדיר את נושא כניסתם ושהייתם של זרים באזור. המשיבים טוענים עוד, כי העותרים לא מיצו את ההליכים עובר להגשת העתירה, שכן בקשותיהם להארכת תוקף האשרה הופנו למשיב 1 על אף שהיה עליהם לפנות למשיב 2, וכן עתרו לבית משפט זה מייד לאחר שצויין כי מ דובר בהארכה אחרונה, מבלי לפנות קודם אל המשיבים בעניין. לאור זאת טוענים המשיבים כי דין הבקשה להידחות וכי יש לחייב את העותרים בהוצאותיהם בגין התגובה לבקשה.

3.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין, נחה דעתי כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות בהליך זה, להדחות. הכללים לעניין חיוב בעל דין בהוצאות נקבעו בפסיקה (ראו: בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, (1993)). על פי כללים אלו יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה הליכים, האם היה שיהוי בהגשת העתירה, והאם עצם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד. בנסיבות המקרה דנן שוכנעתי, כי לא העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד המבוקש אלא, כפי טענת המשיב, עדכון הנוהל שהתקבל על-ידי גורמים מדיניים חיצוניים ונכנס לתוקפו בחודש פברואר 2007. העותרת, אשר עמדה בתנאים שנקבעו בנוהל החדש, קבלה את מבוקשה בעקבותיו וללא כל קשר להגשת העתירה הקונקרטית בעניינה. אשר על כן, דין הבקשה לחיוב המשיבים בהוצאות להידחות. אוסיף ואציין, כי לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלות העותרים בעניין מיצוי ההליכים עובר להגשת העתירה דנן, באופן המצדיק את חיובם בהוצאות המשיבים. בסעיף 10 לעתירה מציינים העותרים כי משנכתב על-גבי דרכונה של העותרת כי הארכת האשרה שניתנה היא האחרונה שתינתן, פנו מספר פעמים אל המשיבים אולם בקשותיהם נדחו בלא הסבר ממשי. אף אם פנו העותרים אל המשיב 1 בטעות, הרי שלא נטען כי טעותם הובהרה להם. משכך, ובהתחשב בכלל נסיבות המקרה, ובנסיבות המשפחתיות בהן נתונים העותרים, לא מצאתי מקום לחיוב העותרים בהוצאות בגין בקשתם זו.