בג"ץ 10172/09 פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי תל אביב

השופט נ' הנדל:

1.

עתירה למתן צו על תנאי, המכוון כלפי משיב 2 (להלן: בית הדין הרבני הגדול ) ליתן טעם מדוע אין להורות על ביטול פסק דינו מיום 28.2.2007 אשר אימץ את פסק-דינו של משיב 1 (להלן: בית הדין הרבני האזורי בתל אביב ), בגדרו נפסק כי רכוש בני הזוג יחולק באופן לא שוויוני בהתאם להוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973. זאת, בגין סרבנות הורית שגילתה העותרת כלפי משיב 3 ביחס לקיום הסדרי הראייה עם ילדיהם המשותפים. במקביל עותרת העותרת למתן צו ביניים לעיכוב החלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 14.5.2009 באשר למתן הוראות למכירת דירת בני הזוג על ידי כונסת הנכסים שמונתה על ידו.

2.

ואלו הן העובדות הצריכות לעניין: העותרת והמשיב 3 נישאו זה לזו כדמו"י בשנת 1983 ולהם שני ילדים משותפים, כיום בגירים. בין בני הזוג מתנהלים הליכים בבית הדין הרבני החל משנת 2000, במסגרתם הוחלט לייחד את נושא הרכוש וענייני הילדים לאחר מועד סידור הגט. בחודש יולי 2002 התגרשו הצדדים זה מזה. ביום 28.2.2007, ניתן לאחר הליך הוכחות ממושך פסק דין ביחס לחלוקת הרכוש בין בני הזוג. בית הדין הרבני האזורי תיאר בהרחבה את הנתק החריג במהותו ובהיקפו השורר בין המשיב 3 לילדים, התייחס לדברי המומחים והאפוטרופוס לדין שמונה לילדים וכך פסק:

"המסקנה העולה מדברי כולם היא, שקיימת הסתה חריפה של האם, והשפעה רעה על התנהגות הילדים, מה שהביא לניתוק מוחלט ולסרבנות קשר בדרגה החמורה ביותר מצד הילדים, זאת לעומת המאמצים הגדולים והמשאבים הכספיים והנפשיים שהשקיע האב בנסיונות שונים על פי עצת המומחים" (ראו עמ' 1 לפסק הדין מושא העתירה).

בית הדין ציין כי להתנהגותה "חסרת האחריות של האשה, ישנה השלכה ברורה גם על איזון המשאבים", דבר המעוגן בסעיף 8 לחוק יחסי ממון. בית הדין הדגיש שהמשיב 3 הביע מוכנות להסדר ממוני נדיב מצידו מעבר למה שהחוק מחייב ובלבד שהקשר שלו עם הילדים יובטח. בנוסף התייחס בית הדין לפסיקתו של בית המשפט לענייני משפחה אשר הפחיתה ממזונות הילדים בגין סרבנות הקשר וכן לאמירות המרחיקות לכת מצד העותרת על מנת לקדש את מטרתה לנתק את הילדים מאביהם. בית הדין הרבני פירט את נסיבות המקרה, תוך שהוא מיישמם בהתאם למילות הסעיף. לצד זאת, ערך בית הדין הרבני חלוקה בהתאם לרישום הזכויות, לרבות זכויות סוציאליות של כל אחד מהם, כמתואר בפסק הדין.

בהחלטתו מיום 24.6.2008, קבע בית הדין הרבני הגדול כי בהסכמת ב"כ הצדדים ימונה רואה חשבון שיערוך את חישוב כלל הנכסים שקבע בית הדין האזורי לפי שני מסלולים. המסלול האחד, חלוקה לפי קביעת בית הדין האזורי בהתחשב בנסיבות המיוחדות. המסלול השני, חלוקה שוויונית ללא כל התחשבות בנסיבות הללו. ההפרש בין שתי החלופות יחולק לשניים. המשיב 3 יקבל את מחצית ההפרש והעותרת תקבל את המחצית האחרת ו"בזה יבוא הקץ להתדיינות המשפטית בנושא הרכוש". על שתי ההחלטות הנ"ל עותרת העותרת לבית משפט זה.

ביום 14.5.2009 נעתר בית הדין הרבני האזורי לבקשה למתן הוראות שהוגשה על ידי כונסת הנכסים באשר למכירת דירת בני הזוג. על החלטה זו ערערה העותרת לבית הדין הרבני הגדול אשר קיבל את ערעורה. מכאן, אפוא, שבקשתה לפנינו לצו ביניים מתייתרת.

3.

לטענת העותרת, פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי סותר פסק דין קודם שניתן על ידו לפיו המשך הדיון בענייני הרכוש יהא לאחר הגירושין, כאשר זכויות הצדדים לא תפגענה לאחר הגט וכל זכות קיימת שיש לכל צד תשמר גם לאחר הגט. לשיטתה, פסיקתו אחרונה זו אינה אלא הטעיה לשם השגת הסכמתה, כאשר "שמירת זכויות" פירושה כי יש לכל אחד מבני הזוג חלק גם בזכויות שצבר האחר ובזאת גרע בית הדין הלכה למעשה מרכושה המגיע לה על פי דין. עוד טוענת העותרת כי אין לה יד בדבר ניתוק הקשר בין משיב 3 לילדיו. באשר להחלטתו של בית הדין הרבני הגדול, טענה, כי לא הביעה כל הסכמה להצעת בית הדין.

4.

לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, הגענו לכלל מסקנה, כי דין העתירה להידחות על הסף.

קיים שיהוי ניכר בהגשת העתירה. פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי מושא העתירה ניתן לפני למעלה משלוש שנים והחלטתו של בית הדין הרבני הגדול ניתנה לפני שנתיים. העותרת, כפי שיובהר, לא חשפה את מלוא היריעה העובדתית הנדרשת להליך דנא ואף לא מיצתה את ההליכים בעניינה. די בכל אחד משלושת טעמים אלו על מנת לדחות את העתירה על הסף. אציין מבלי לחדש, כי ככלל, על צד העותר לסעד מבית המשפט מוטלת חובה של תום לב דיוני ושל טוהר ההליך השיפוטי. העותרת פנתה לבית הדין הרבני האזורי ב"בקשה למינוי רואה חשבון", "כמצוות בית הדין הרבני הגדול" כלשונה, למעלה משנה לאחר שבית הדין הרבני הגדול נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים שהוצגה לעיל. במעשה זה, נקטה העותרת צעד יזום במטרה לממש את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול- עליו היא עותרת לבית משפט זה- ולאוכפו. צעד זה עומד בסתירה לטענתה שההסכם שקיבל תוקף של פסק דין אינו משקף את רצונה ודעתה.

אך בכך לא סגי. משלא מינה בית הדין האזורי רואה חשבון כבקשתה במטרה לאכוף את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, נקטה העותרת בהליך ערעורי. רוצה לומר, כי שבעה חודשים לאחר בקשתה לאכוף את פסק הדין, היא עדיין עומדת על דעתה לאוכפו. יוצא אפוא, כי קו העתירה מנוגד לפעולות אותן נקטה העותרת בפועל בפני בית הדין הרבני ואלה נסתרות מעיני בית משפט זה. לכאן מתווסף הטעם השלישי האמור לדחיית העתירה בדבר אי מיצוי הליכים. ערעורה זה של העותרת עודנו תלוי ועומד בפני בית הדין הרבני הגדול. זאת, שעה שבית הדין הרבני הגדול אף הורה במקביל על עיכוב ביצוע החלטת בית הדין הרבני האזורי בעניין מכירת דירת בני הזוג עד שיתברר הערעור לגופו. יצוין, כי גם החלטה זו לא נחשפה לעינו של בית משפט זה.

סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל, דין העתירה להדחות על הסף.