בג"ץ 1018/06 מוהנד סואעד נ. שר הבטחון

1.

לפני בקשה מטעם העותר לפסיקת הוצאות. העותר, נגד בשירות הקבע, נפצע בתאונה מבצעית במהלך שירותו, תאונה בעקבותיה לקה בנפשו. עניינה של העתירה היה בבקשתו של העותר, כי יוארך שירותו עד לאחר קבלת החלטה בדבר פרישתו לגמלאות בהתאם לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה – 1985 (להלן:חוק שירות הקבע), או לחילופין כי יעוכב שחרורו משירות קבע ויוארך שירותו הצבאי עד לסיום הטיפולים הרפואיים שהוא עובר ולהכרה בו כנכה לפי חוק הנכים(תגמולים ושיקום)[נוסח משולב], התשי"ט- 1959. עוד עסקה העתירה בבקשתו של העותר לחופשת התארגנות או חופשת פרישה לפני סיום שירותו ולאחר הטיפולים הרפואיים. תוך כך, אשרו המשיבים את פרישתו של העותר לגמלאות בהתאם לחוק שירות הקבע מטעמים הנוגעים למצבו הרפואי הפיסי. העותר אכן פרש לגמלאות ביום 01.09.06. בהמשך, הגיש העותר בקשה לתיקון העתירה במסגרתה ביקש סעד אחד בלבד - כי המשיבים יכירו בתקופה בה שהה בחופשה ללא תשלום, כתקופה המזכה בשכר, ותבוטל ההפחתה בשכרו. עוד טרם התקיים הדיון בעתירה המתוקנת הושגה בין בעלי הדין הסכמה לפיה תחשב תקופת השירות בה שהה העותר בחופשה ללא תשלום כתקופת שירות בשכר ובהתאמה יושב

לעותר הסכום שהופחת משכרו. ברוח האמור הוגשה לבית המשפט בקשה מוסכמת למתן פסק דין והעתירה דנן התייתרה.

2.

העותר סבור כי משזכה למלוא הסעדים שנתבקשו בעתירה יש לפסוק הוצאות לטובתו. אשר לבקשתו כי תוכר תקופת השירות בה שהה בחופשה ללא תשלום כתקופת שירות בשכר, טוען העותר, כי ברור כי השינוי בעמדת המשיבים בא בעקבות הגשת העתירה וכי היה צידוק להגשתה. לטענתו, המשיבים כפו עליו להשתחרר משירות הקבע בלא גמלה, והעתירה היא שהביאה לשינוי בעמדתם. אפילו אושרה פרישתו לגמלאות מטעמים רפואיים אחרים מאלה להם טען בעתירה, עדין עצם הגשת העתירה היא שהביאה את המשיבים, גם לשיטתם, לבחינת עמדתם מחדש, לבדיקות רפואיות ומנהליות נוספות בעניינו של העותר, ולבסוף לאישור פרישותו לגמלאות מטעמים רפואיים. לו פניותיו הרבות היו נבחנות מלכתחילה באופן ראוי, חזקה כי אותן בדיקות מנהליות ורפואיות נוספות בעניינו היו נערכות, ומביאות לאישור פרישתו לגמלאות מטעמים רפואיים, גם אם מטעמים שונים מאלה שנטענו על ידו. מטעמים אלה יש לטענת העותר לזכותו בהוצאות.

3.

המשיבים סבורים כי אין מקום לפסיקת הוצאות לטובתו של העותר. לשיטתם, ההחלטה בדבר שחרורו של העותר לגמלה רפואית נתקבלה במנותק מן העתירה, והיא הייתה מתקבלת גם אלמלא הוגשה. הכוונה הראשונית לשחרר העותר משירות הקבע התקבלה על רקע תפקודו כגשש לאורך שנות שירותו ולא המצב הרפואי הוא שגרם לסיום שירותו הצבאי. על אף שמועד שחרורו נקבע לחודש אפריל 2005 הסכימו רשויות הצבא להאריך את תקופת שירותו של העותר, ששהה אותה עת בחופשת מחלה מפאת פציעה אורתופדית. ביוני 2005, כחצי שנה לאחר שנתקבלה ההחלטה בדבר שחרור העותר, נבדק העותר לראשונה על ידי פסיכיאטר לאחר שהתלונן לפני קצין בריאות הנפש על מצוקה נפשית וביקש להשתחרר לגמלה רפואית על רקע זה. טענותיו אלו נדחו על ידי רשויות הרפואה בצבא. ללא כל נגיעה לטענות העותר בדבר מצבו הרפואי במישור הנפשי, הסכימו רשויות הצבא לדחות את שחרורו של העותר על מנת לבחון את מצבו הרפואי הפיסי. החלטה זו התקבלה עוד קודם להגשת העתירה דנן, ומכאן שלא הגשת העתירה היא שהובילה לקבלת הסעד. אשר להסכמה בדבר מניית תקופת השירות בה שהה העותר בפועל בחופשה ללא תשלום כתקופת שירות בשכר, הרי שעניין זה הגיע לכלל סיום בהסכמה ומבלי שנגרמו לעותר הוצאות נוספות. אשר על כן, ומכיוון שהעתירה כולה הגיעה לכלל סיום מוסכם ומבלי שנדרשה התערבותו של בית המשפט, סבורים המשיבים כי על כל בעל דין לשאת בהוצאותיו הוא.

4.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, העותר מבקש פסיקת הוצאות תחת שני סעדים שנתבקשו בעתירה ונתנו בידיו. ככל הנוגע לסעד שהתבקש בעתירה המקורית- פרישה לגמלאות בהתאם לחוק שירות הקבע, הרי שהעותר לא עמד בנטל להראות כי הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. ההחלטה לשחרר העותר משירות הקבע התקבלה מטעמים הנוגעים לתפקודו המקצועי של העותר, ולא כפועל יוצא או בזיקה לפציעתו. כעולה מן החומר שהובא לפני, החלטת המשיבים לבחון את מצבו הרפואי הפיסי של העותר ועל בסיסו לשקול פרישה רפואית התקבלה עוד קודם להגשת העתירה, שכן רשויות הצבא החלו בבדיקת מצבו הרפואי של

העותר בספטמבר 2005, ואילו העתירה הוגשה בינואר 2006. החלטת ראש אגף משאבי אנוש בצבא לאשר פרישת העותר לגמלה רפואית ניתנה מחמת הספק ועל בסיס מצבו הרפואי הגופני של העותר, ולא כפי שהתבקש בעתירה על בסיס מצבו הרפואי הנפשי. כך, בסעיף 22 לעתירה מציין העותר כי הבעיות האורתופדיות "אינן עיקר ענינה של העתירה". יוצא אפוא שהעותר זכה לקבל סעדו לא משום שהגיש העתירה דנן. אשר לסעד שהתבקש במסגרת העתירה המתוקנת – דרישה למנות תקופת השירות בה שהה העותר בפועל בחופשה ללא תשלום כתקופת שירות בשכר,

הרי שזהו סעד טפל לסעד העיקרי והעותר קיבלו על יסוד הסכמת בעלי הדין מבלי שיגרמו לו הוצאות נוספות.

במצב דברים זה סבור אני כי דין הבקשה להידחות, וכך אני מורה.