בג"ץ 10194/16בג"ץ 10194/16

השופטת א' חיות:

1.

העותר תבע את המשיב (להלן: המוסד לביטוח לאומי ) בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו בטענה כי הוא משהה שלא כדין תשלום קצבאות נכות על מנת שיוכל לקזז מהן חובות עבר של מבוטחים. ביום 19.4.2015 התקיים דיון הוכחות בתביעה וביום 20.4.2015 הגיש העותר בקשה למשוך את התביעה. בתשובתו לבקשה טען המוסד לביטוח לאומי כי יש לדחות את התביעה לגופה תוך חיוב העותר בהוצאות. בית הדין האזורי הורה לעותר להגיב לתשובת המוסד לביטוח לאומי אך העותר לא עשה כן. ביום 14.6.2015, קיבל בית הדין האזורי את טענות המוסד לביטוח לאומי וקבע כי מהבקשה למשיכת התביעה עולה שמדובר בתביעה טורדנית אשר דינה להידחות לגופה ולא להימחק. לפיכך דחה בית הדין את התביעה וחייב את העותר בהוצאות בסך 3,000 ש"ח.

2.

העותר ערער על פסק דינו של בית הדין האזורי לבית הדין הארצי לעבודה וביקש ממנו לבטל את פסק דינו של בית הדין האזורי ולקבל את תביעתו לגופה. ביום 15.8.2016 קיבל בית הדין הארצי את הערעור בחלקו. בפסק דינו קבע בית הדין הארצי כי לא היה מקום לדחות את תביעתו של העותר לגופה וכי היה על בית הדין האזורי להיעתר לבקשת העותר למושכה. לפיכך, ביטל בית הדין הארצי את פסק דינו של בית הדין האזורי והורה כי תביעתו של העותר תופסק, בהתאם להוראות תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וכי העותר יוכל לחדש את התביעה בכפוף לכך שיגיש תביעה חדשה וישלם את הוצאות המשפט שנפסקו לחובתו.

3.

לטענת העותר בית הדין הארצי לא היה מוסמך להורות להפסיק את הדיון בתביעתו מן הטעם שלא התבקש לפסוק זאת. לשיטתו, בשני פסקי הדין שניתנו בעניינו נפלו שגיאות חמורות וטענותיו כלפי המוסד לביטוח לאומי לא נדונו לגופן. לפיכך מבקש העותר כי בית משפט זה יכריע בתביעתו לגופה ויחייב את המוסד לביטוח לאומי בהוצאות.

4.

דין העתירה להידחות על הסף.

הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין לעבודה ולא יתערב בפסקי דינם אלא כאשר נפלה בהם טעות מהותית אשר הצדק מחייב את תיקונה או כאשר הם מעוררים סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ראו: בג"ץ 7333/15 פלוני נ' בית הדין הארצי לעבודה , בפסקה 14 (7.3.2016)).

המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים ודין עתירתו להידחות ולו מטעם זה בלבד. מעבר לצורך אציין כי גם לגופו של עניין לא ראיתי מקום לקבלת העתירה. תקנה 110 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 קובעת כי " בית הדין שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש או ליתן החלטה נוספת או אחרת, ככל שיחייב הענין; בית הדין רשאי להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור נוגע רק לחלק מן ההחלטה ורשאי הוא להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור או ערעור שכנגד ". תקנה זו מסמיכה את בית הדין הארצי ליתן כל החלטה שלדעתו הייתה צריכה להינתן על ידי הערכאה הדיונית ולפיכך, בניגוד לטענות העותר, היה בית הדין רשאי לפסוק את שפסק ועתירה זו אין לה מקום.

אשר על כן, העתירה נדחית.

אין צו להוצאות.