בג"ץ 10198/02 עירית ראשון-לציון נ. מריסה אדטו

1.המשיבה הגישה, לבית המשפט המחוזי, בקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית כנגד המבקשת, מכוח תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). המבקשת עתרה לדחיית הבקשה על הסף, מחמת חוסר סמכות עניינית. בקשה אחרונה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי, וכנגד החלטה זו מלינה המבקשת. לטענתה, הסמכות לדון בבקשה להגשת התובענה נתונה לבית משפט השלום. היא מסבירה, כי בכתב התביעה המקורי ציינה המשיבה כי סכום התביעה המשוער עומד על חמישה מיליון שקלים לפחות. דא עקא, שהמשיבה הגישה, באישור בית המשפט המחוזי, כתב תביעה מתוקן בו לא צוין הסכום הנתבע. בנסיבות אלה, כך טוענת המבקשת, מששווי התביעה אינו עולה, לשיטתה, על שני מליון שקלים וחצי (תקרת סכום התביעה שבא בגדר סמכותו העניינית של בית משפט השלום), והמשיבה לא ציינה את סכום התביעה, נתונה הסמכות לדון בבקשה לבית משפט השלום.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

2.בבקשה שבפני מתעוררת סוגיה שהצדדים לא נגעו בה, אך מחייבת התייחסות. תקנה 16(א) לתקנות קובעת, כי "היתה התביעה לסכום כסף, יפורש בכתב התביעה הסכום הנתבע במדוייק". בענייננו, כאמור, נעדר סכום התביעה מכתב התביעה המתוקן. בית המשפט קמא נתן אפוא את החלטתו בעניין הסמכות העניינית כאשר כתב התביעה המתוקן לוקה בחסר. לכאורה, די בכך על-מנת לקבוע כי החלטת בית המשפט קמא אינה יכולה לעמוד. המשיבה מסבירה, כי הואיל וקבוצת התובעים אינה מוגדרת, ממילא אין באפשרותה לקבוע את סכום התביעה במדויק. סבורני, כי אף אם יש בטעם זה כדי להצדיק שלא להגדיר סכום תביעה מדויק, הרי שאין בו כדי לפטור את המשיבה מן הצורך ליתן אומדן. אכן, בנסיבות המקרה הזה, יש ליתן לתקנה 16(א) לתקנות פרשנות המתיישבת עם מאפייניו הייחודיים של הליך התובענה הייצוגית. כאשר מוגשת תובענה ייצוגית, מגיש התובענה אינו יודע, ברגיל, מהו גודלה של קבוצת התובעים ומי מבין חברי הקבוצה בשמם מוגשת התובענה יבקש לצאת מן התביעה ( opt-out ) (השוו: רע"א 7633/98 דיסקונט ישראל שוקי הון והשקעות נ' משה שמש ואח' , תק-על 99 (3) 886). משכך, חרף לשונה הברורה של תקנה 16(א), דומה כי יש לקבוע, כי בכל הנוגע לתובענות ייצוגיות, אין מגיש התובענה נדרש לכתוב בכתב תביעתו מהו סכום התביעה המדויק, והוא יכול לצאת ידי חובתו בכך שיעריך, ככל שביכולתו, את סכום התובענה של כלל חברי הקבוצה הפוטנציאלים. בענייננו, המשיבה לא העריכה בכתב תביעתה המתוקן את סכום התובענה - וזאת בניגוד לכתב התביעה המקורי. על-כן, כתב התביעה המתוקן לוקה בחסר, והדבר אף פוגם ביכולתו של בית המשפט קמא להכריע בשאלת סמכותו העניינית. אמנם, לפי הוראת סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, גם אם ימצא בית המשפט המחוזי בענייננו, בסופו של דבר, כי התובענה הייצוגית אינה נמצאת בגדר סמכותו העניינית, עדיין אין הוא חייב להעביר את הדיון לבית משפט השלום, אלא רשאי הוא לעשות כן על פי שיקול דעתו. עם זאת, בדרך כלל לא ימאן בית המשפט להעביר את הדיון (ראו: ע"א 4272/91

ברבי נ' ברבי , פ"ד מח (4) 689, 703; ע"א 4491/97 ג'ינו נ' האגודה האיטלקית , פ"ד נג (1) 673, 679-678). בנסיבות העניין, ראוי, אפוא, להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, על מנת שיבחן את שאלת הסמכות העניינית, ובמידת הצורך, יורה לצדדים כיצד לנהוג בנוגע להגדרת סכום התביעה.

אשר על כן, הערעור מתקבל. החלטת בית המשפט המחוזי תבוטל, והתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על-מנת שיתן דעתו לעניין החסר בכתב התביעה, ובמידת הצורך - ישוב ויבחן את שאלת הסמכות העניינית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.