בג"ץ 10204/08 עו"ד מאיר הפלר נ. השר לביטחון פנים

1.

לפנינו עתירה שעניינה טענות העותרים בנוגע לטיפולה של משטרת ישראל בתלונה בגין אירוע תקיפה שהתרחש בחודש מרץ 2005 בשוק הפשפשים בחיפה, כאשר העותרים מבקשים להורות על העמדתם לדין של החשודים בתקיפה.

2.

העותר 1 מונה על ידי ראש העיר חיפה לשמש יושב ראש ועדת ההיגוי של שוק הפשפשים על מנת ליתן המלצות לגבי עתידו של השוק. על פי העובדות המתוארות בכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום בחיפה ביום 16.3.06 (להלן – כתב האישום הראשון ), ביום 26.3.05 הגיעו העותרים לשוק הפשפשים בחיפה כדי לערוך צילומי טלביזיה. נאשם 1 איים על העותר 1 ותקף אותו ואת העותר 2. נאשם 3 איים על העותר 1 ותקף אותו. בנוסף, הותקף העותר 1 על ידי הנאשמת 2. בהמשך, תקפו נאשם 1 ונאשמת 2 שוטרת שהגיעה למקום. העותרים הגישו תלונה בגין אירוע התקיפה האמור, נפתחה חקירת משטרה ובעקבותיה הוגש כתב האישום הראשון. הנאשמים לא התייצבו לדיון ההקראה שנקבע ליום 12.6.06. בעקבות אי ההתייצבות, הוצא זימון נוסף לכתובתו של הנאשם 1 כפי שהופיעה בכתב האישום הראשון ומבדיקה שנערכה עלה כי ניסיון הזימון לכתובתה של הנאשמת 2 חזר כ"עזב ללא מען". לפיכך, הורה בית משפט השלום על ביטול כתב האישום נגד הנאשמת 2 לצורך איתורה. ביחס לשני הנאשמים האחרים נקבע מועד הקראה נוסף ליום 10.7.06, כאשר הנאשם 1 לא התייצב גם למועד זה ובית משפט השלום ביטל את האישום כנגדו לצורך איתור. נאשם 3 דווקא התייצב בבית משפט השלום והציג מסמכים רפואיים אודות מצבו הרפואי הירוד. בית משפט השלום קבע כי חלקו של הנאשם 3 הוא מזערי והמליץ, נוכח העדר עבר פלילי ומצבו הרפואי, כי התיק כנגדו יסגר. ואולם, התביעה הודיעה לבית משפט השלום כי החליטה שלא למחוק את כתב האישום ונקבע מועד נוסף להקראה ליום 24.10.06. באותו המועד הנאשם 3 לא התייצב להקראה אך העביר לבית משפט השלום בקשת דחייה בשל מצבו הרפואי. בית משפט השלום שב והמליץ לתביעה לבחון מחדש את ההליכים כנגד הנאשם 3. לאחר שהנאשם 3 לא התייצב לדיון שנקבע ליום 3.1.07, הורה בית משפט השלום לבטל את האישום נגדו לצורכי איתור. ביום 11.4.07 פנה העותר 2 למחלקת התביעות בחיפה בבקשה לקבל עדכון אודות מצב התיק ולמחרת, ביום 12.4.07 נשלח אליו עדכון לפיו ההקראה בתיק לא התקיימה הואיל והנאשמים לא התייצבו ולפיכך התיק בוטל לצרכי איתור והוחזר אל היחידה החוקרת לאיתור נאשמים.

לאחר פעולות איתור בהן נקטה המשטרה אותרו שלושת הנאשמים: ביום 15.3.08 אותר הנאשם 3, ביום 3.9.08 אותרה הנאשמת 2 וביום 11.1.09 אותר הנאשם 1. הנאשמים הובאו למשטרה וחתמו על כתבי ערבות להתייצבותם במשפט. לפיכך, ביום 21.1.09 הוכן ונחתם מחדש כתב האישום כנגד שלושת הנאשמים וביום 29.1.09 הוא הוגש לבית משפט השלום בחיפה (להלן – כתב האישום השני ).

3.

במסגרת העתירה, מבקשים העותרים ליתן צו על תנאי המורה למשיבים לנמק מדוע אין הם פועלים על פי סמכותם ובמסגרת אחריותם להעמיד תוקפים עבריינים לדין ו/או מדוע "מתרשלים" הם בהגשת כתבי אישום כנגד עבריינים. יצויין כי העתירה הוגשה לבית משפט זה ביום 2.12.08, טרם הגשתו של כתב האישום השני לבית משפט השלום. מנגד, מתנגדים המשיבים לעתירה וטוענים כי דינה להידחות על הסף הן משום שהסעד המבוקש הוא התערבות בשיקול דעתן של רשויות החקירה והתביעה אשר אין להתערב בו אלא במקרים נדירים; הן משום שהעותרים לא צירפו לעתירתם את הנאשמים, שהם צד חיוני שהסעד המבוקש קשור אליו ומשום שלא צירפו את כל המסמכים הצריכים לעניין והן משום שלאחר הגשת כתב האישום השני, התייתרה העתירה. ביום 16.2.09 החליט בית משפט זה (כבוד השופט י' דנציגר) לאפשר לעותרים להשיב לתגובת המשיבים. העותרים הודיעו כי הם עומדים על עתירתם וכי הם למדו לראשונה על העמדתם של הנאשמים לדין מתגובתם של המשיבים, המלמדת על כך שעתירתם היא צודקת וראויה.

4.

לאחר שעיינו בעתירה ובתגובת המשיבים על צרופותיהן כמו גם בתשובת העותרים לתגובת המשיבים, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

5.

ככלל, צודקים המשיבים בטענתם לפיה מידת ההתערבות של בית המשפט הגבוה לצדק בשיקול דעתן של רשויות אכיפת החוק והתביעה בסוגיה של חקירה פלילית והעמדה לדין היא מצומצמת ביותר ותתבצע, אם בכלל, במקרים חריגים בהם לוקה ההחלטה בעיוות מהותי או בחוסר סבירות קיצוני [ראו למשל: בג"צ 8749/06 עמותת אומ"ץ – אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 27.12.06) והאסמכתאות המופיעות שם]. ואולם, משעה שבסופו של יום אותרו הנאשמים והוגש כנגדם כתב האישום השני, ממילא איננו נדרשים להכריע בשאלה האם יש מקום להתערבות כאמור במקרה שלפנינו. משעה שכך הדבר, העתירה התייתרה.

6.

בשולי הדברים יצויין כי חשנו אי נוחות מסוימת עקב טענתם של המשיבים לפיה היה מקום לדחות את העתירה על הסף מן הטעם שהעותרים לא צירפו את הנאשמים כצד לעתירה. הגם שלכאורה היה עליהם לעשות כן, ספק אם היה מקום לדחות את העתירה על הסף מטעם זה, שעה שהמשיבים עצמם כשלו במשך פרק זמן כה ממושך מלאתר את הנאשמים 1 ו-2. ואולם, משעה שהעתירה נדחתה מן הטעם שהיא התייתרה, איננו נדרשים להכריע גם בעניין זה.

7.

אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, איננו עושים צו להוצאות.