בג"ץ 10219/08 איוב יוסף ועוד 47 אח' שקיר נ. מדינת ישראל

השופט ע' פוגלמן:

1.

עתירה זו מצרפת עניינם של

48 עותרים ובני משפחותיהם, הרשומים במרשם האוכלוסין באזור יהודה והשומרון (להלן:

איו"ש ), אשר מבקשים כי נורה על חידוש היתרי הכניסה והשהייה לישראל שניתנו להם מטעם המפקד הצבאי באיו"ש. ביסוד העתירה טענת העותרים, כי על אף הרישום האמור,

בפועל הם תושבי ג'בל מוכבר שבמזרח ירושלים, שם נולדו ושם מרכז חייהם.

2.

סוגיית תושבי איו"ש המתגוררים זה שנים רבות בירושלים שלא כדין נדונה על ידי הדרג המדיני, בשלבים שונים. בשנת 1998 הותווה הסדר, שתמציתו היא כי אדם שיוכיח מגורים ברצף בירושלים לכל המאוחר מיום 31.12.1972, יוכל לקבל היתר שהייה שיאפשר לו להוסיף ולשהות בירושלים בבית בו התגורר. מאוחר יותר, בשנת 2007, התקבלה החלטת ממשלה מס' 2492. החלטה זו נועדה ליתן מענה לתושבי איו"ש הרשומים במרשם האוכלוסין הפלסטיני ומתגוררים שלא כדין במזרח ירושלים משנת 1987, אשר בניית גדר הביטחון באזור ירושלים פגעה באופן ממשי במרקם חייהם (להלן:

הסדר 87 ).

להשקפת העותרים, דין בקשתם למעמד להתקבל גם על יסוד הסדרים אלה.

3.

עתירה זו נקבעה לדיון מקדמי ולאחר הגשת הודעות מעדכנות על-ידי הצדדים, באנו לידי מסקנה כי – במתכונתה הנוכחית – דינה להימחק.

הלכה פסוקה היא כי אין לצרף בעתירה אחת עותרים שונים, שעניינם נפרד, אפילו הוא בעל אופי דומה (ראו למשל: בג"צ 6432/01

חסאן נ' כרמון (לא פורסם, 30.9.2001); בג"צ 4882/03 ג'בארין נ' שר הפנים ( לא פורסם, 2.6.2003); בג"צ 2336/05

חליפה נ' שר הפנים

(לא פורסם, 17.11.2005)). כפי שעולה מההודעה המעדכנת האחרונה שהגישה המדינה, קיימת שונות בולטת בין העותרים השונים. כך למשל – בקשתם של העותרים 4-1 לפי הסדר 87 אושרה. להבדיל

מכך – יש מי שהגיש בקשה לפי הסדר 87 וזו נדחתה מטעמים ביטחוניים. אחרים הגישו בקשות לפי הסדר 87 וטרם התקבלה הכרעה בעניינם. לעומת כל אלה, חלק מן העותרים כלל לא הגישו בקשות לפי הסדר 87.

לשון אחר – לא זו בלבד שעסקינן בעניינים שונים; אף זו – חלקם של העניינים אינו בשל לביקורת שיפוטית בהיעדר החלטה מינהלית סופית.

4.

הפועל היוצא של דברינו עד כה הינו שנוכח צירופם של עניינים שונים בעתירה אחת, אנו מחליטים – על פי אמות המידה המקובלות – למחוק אותה על הסף. אין במחיקה כדי לפגוע בזכותם של יחידי העותרים להגיש עתירות פרטניות, ככל שקיימת עילה לכך, ואין בה משום נקיטת עמדה בנושאים שהועלו בעתירות, כמו גם בזהותו של בית המשפט המוסמך (שאלה אחרונה זו עומדת להכרעה בהליך אחר).

בנסיבות העניין, אין אנו עושים צו להוצאות.