בג"ץ 10252/08 סעיד סלים נ. משרד הבריאות

לפניי בקשה מטעם העותר לפסיקת הוצאות.

1.

בעתירה, שהוגשה ביום 3.12.2008, ביקש העותר כי בית המשפט יורה למשיבים לקיים אחר החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (מיום 18.8.2008) בעניין הגדלת סכום התשלום העיתי שמשלמת המדינה לעותר, החלטה שניתנה בעקבות תביעת העותר לפיצויים מהמדינה בגין רשלנות רפואית. כעולה מן העתירה, לאחר החלטת בית המשפט המחוזי פנה בא-כוח העותר לבא-כוח המדינה (ביום 28.8.2008) וביקש לשלם את החוב הפסוק, תוך צירוף תחשיב מפורט. בין השניים התנהלו חילופי דברים בקשר לחישוב הסכום שעל המדינה להעביר לידי העותר. במקביל, הגישה המדינה ערעור לבית משפט זה על הגדלת התשלום העיתי (ע"א 8350/08). בהמשך, ביום 10.11.2008, הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע התשלום. בית המשפט המחוזי נעתר חלקית לבקשה (ביום 16.11.2008) והורה על עיכוב תשלום של שליש מסכום ההגדלה כל עוד לא תופקד ערבות של אבי העותר להבטיח החזר, אם יידרש, בעקבות הליכים בערכאת הערעור.

2.

ביני לביני פנה העותר ביום 10.11.2008 ליועץ המשפטי לממשלה, וביקש לדאוג לכך שהמדינה תשלם את החוב הפסוק. ביום 16.11.2008 הושב לעותר, מטעם היועץ המשפטי לממשלה, כי פנייתו הועברה לטיפולה של מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. ביום 3.12.2008 הוגשה כאמור העתירה שבכותרת. המדינה, מצידה, הגישה ביום 7.12.2008 בקשה לבית משפט זה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי. הבקשה נדחתה (ביום 8.12.2008) בהחלטתו של כב' השופט י' דנציגר. כעבור מספר ימים (ביום 11.12.2008) שילמה המדינה לעותר את החוב הפסוק.

3.

בעקבות תשלום החוב הגיש העותר (ביום 25.12.2008) בקשה למחיקת העתירה, תוך חיוב המשיבים בהוצאות. נטען בה כי המשיבים הסכימו להעניק לו את הסעדים המבוקשים בעתירה רק לאחר הגשת העתירה, תוך שנהגו בחוסר תום לב שעה שלא כיבדו את החלטת בית המשפט המחוזי. אשר לשיעור ההוצאות, העותר טוען כי עם הגשת העתירה סוכם עם העותר על שכר טרחה בשיעור 15,000 ₪ ומע"מ, בנוסף לאגרת בית המשפט.

4.

המשיבה, מנגד, סבורה כי אין מקום לחייבה בהוצאות. לטענתה, העתירה הוגשה לבית המשפט ללא מיצוי נאות של ההליכים. בא-כוח העותר אמנם פנה ליועץ המשפטי לממשלה והצביע על התקלה שנפלה בכך שהתשלום לא בוצע. אולם כעבור שלושה שבועות בלבד, בעוד הפרקליטות שוקדת על בירור התלונה, הוגשה העתירה לבית המשפט. המשיבה מוסיפה ומציינת כי התשלום בוצע מיד לאחר קבלת החלטת כב' השופט י' דנציגר לדחות את בקשת המדינה לעיכוב ביצוע. מכאן שלא הגשת העתירה היא שהביאה לתוצאה של ביצוע התשלום.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו ובשים לב לכללים שנקבעו ב בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217 , באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה בחלקה. על פי הכללים בהלכה הפסוקה, יש לבדוק האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו ופעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות; האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה; והאם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה.

6.

במקרה שלפניי, עיקר המחלוקת הוא בשאלה האם העתירה הוגשה לאחר מיצוי הליכים. העתירה הוגשה שלושה שבועות לאחר פניית העותר אל היועץ המשפטי לממשלה, כשבועיים וחצי לאחר שנתקבלה תשובה לפיה העניין הועבר לטיפולה של מנהלת המחלקה האזרחית. אמנם, העותר לא המתין זמן ממושך עד הפנייה לבית משפט וייתכן כי יכול היה הוסיף ולפעול למיצוי האפשרויות המינהליות. יחד עם זאת, בשים לב לצרכיו הרפואיים והסיעודיים המיידים של העותר ולזמן הממושך שחלף מאז ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי, אין בידי לקבוע כי יש לשלול מן העותר פסיקת הוצאות משום שהזדרז לפנות לבית המשפט. לאחר הגשת העתירה והחלטתו של כב' השופט י' דנציגר שלא לעכב את ביצוע התשלום, שילמה המדינה את חיוביה. אין ספק כי מבחינה כרונולוגית בא עניינו של העותר על פתרונו לאחר הגשת העתירה. אמנם, מתשובת המשיבים עולה כי לא הגשת העתירה היא שהובילה לקבלת סעד. אולם, אפילו היה העניין נפתר בסופו של דבר גם ללא הגשת העתירה, נוכח ההתנהלות שקדמה לה, יש יסוד סביר להניח כי הגשת העתירה תרמה תרומה מסוימת לקבלת הסעד באופן ובזמן שניתן.

7.

לעניין שיעור ההוצאות, יש להביא בחשבון את מהות העתירה, היקפה, המהירות בה הוסדר העניין לאחר הגשת העתירה והעובדה שלא התקיים דיון בה. בהקשר זה יצוין כי בבקשה אמנם נכתב כי סוכם על תשלום שכר טרחה בסך 15,000 ₪, אך לא נטען וממילא לא הוכח כי סכום זה שולם הלכה למעשה לבא-כוח העותר. בשים לב למכלול השיקולים הנזכרים, באתי למסקנה כי יש לפסוק לזכות העותר הוצאות בסך 3,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.