בג"ץ 10443/04 עבד בכיראת נ. היועמ"ש

1.

נגד העותרים 1 ו-2, בהתאמה פובליציסט בעיתון הערבי-ישראלי "צות אלחאק ואלחוריה" ועורך העיתון, הוגש כתב אישום בחשד לפרסום דבר שבח, אהדה ועידוד למעשה אלימות או טרור, שיש חשש כי יביא לעשיית מעשה אלימות או טרור – עבירה לפי סעיף 144ד'2 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הקראת כתב האישום קבועה בבית-משפט השלום בירושלים (ת"פ 1365/04) לתאריך ח' בכסלו תשס"ה (21.11.04).

2.

כתב האישום הוגש בגין כך, שבתאריך 7.6.02 פרסם העותר 1 בעיתון מאמר פרשנות לפסוק מהקוראן שנוסחו, בתרגום חופשי, הוא:

"אל תאמרו למי שנהרג למען אללה מתים אם כי חיים אך אינכם מרגישים"

הפרשנות שנתן עותר 1 לפסוק זה במאמרו – שלדבריו אין היא פרשנות מקורית וכבר נשמעה בעבר מפי חכמי דת מוסלמים – הינה כי אדם המוסר נשמתו לאל בלא לבקש תמורה חומרית, האל ישמור על נשמתו ויכבדה בגן העדן. מכאן, נכתב במאמר, על בני משפחותיהם וקרוביהם של ה"שהידים" לשמוח על הגורל הטוב המצפה ליקיריהם לאחר מותם, שלא מוות שווא הוא אלא נקודת שיא בחיי ה"שהיד". את המאמר מסיים עותר 1, על-פי הנוסח שהוא עצמו מעיד עליו בעתירתו, במשפט: "אנו שואלים את אללה שיעלה אותנו לדרגות השהידים".

3.

בתאריך 15.6.2004 פנו העותרים ליועץ המשפטי לממשלה, הוא המשיב בעתירה שבפנינו, בבקשה לעיכוב ההליכים שנפתחו נגדם, אולם בקשתם נדחתה. בעתירתם הם מבקשים אפוא כי בית-משפט זה יורה למשיב למשוך את כתב האישום שהוגש, ולחלופין, לעכב את ההליכים נגדם. בנימוקיהם לעתירה מבקשים העותרים לשכנע, כי הדברים שפורסמו אינם דברי הסתה, ומשכך אין החלטת המשיב להעמידם לדין עומדת במבחן הסבירות. עוד טוענים העותרים, כי העובדה שמדובר בדברי דת מונעת את העמדתם בפני הליך פלילי, וכל תוצאה אחרת פוגעת שלא כדין בזכויותיהם החוקתיות לחופש דת ולחופש הביטוי.

4.

עתירה זו דינה להדחות על הסף. כידוע, בית-משפט זה לא יתערב בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר העמדה לדין, אלא במקרים בהם נגועה ההחלטה בחוסר סבירות קיצוני הנובע מהיותה "לוקה בטעות ברורה, בולטת וקיצונית" (בלשונו של השופט ג' בך בבג"ץ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' , פ"ד נ(4) 1, 10). אם כך הוא הדבר בהחלטות שעניינן אי-העמדה לדין – החלטות המייתרות את הצורך לקיים הליך פלילי - נכון הוא שבעתיים כשמדובר בהחלטה להעמיד אדם לדין, שבבסיסה הצורך לברר את דבר החשדות נגדו. בית-משפט זה לא ישים עצמו בנעלי הערכאה המוסמכת לבירור העניין, ולא יידרש לכל טענה שאך ברור הוא כי לעותרים עומדת הזכות להעלותה בפני הערכאה הדנה בעניינם.

העתירה נדחית.