בג"ץ 10448/04 יניב לוי נ. שר הפנים

העתירה נמחקה לבקשת הצדדים ונותרה לדיון בקשת העותרים לחייב את המשיב בהוצאותיהם.

עיינתי בחומר שבתיק ובטיעוני הצדדים, ובהביאי בחשבון את אמות המידה הנוהגות עימנו לעניין פסיקת הוצאות, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר למבוקש.

העתירה הוגשה בשלהי שנת 2004 והסעד אשר התבקש בגדרה הוא ביטול צו הרחקה שהוצא בעניינה של העותרת 2 והחלתו של ההליך המדורג לקבלת אזרחות מכוח נישואיה של העותרת 2 עם העותר 1. במהלך השנים עבר ההליך מספר תפניות, ובהקשר זה ראוי להזכיר כי ביום 1.5.2006 עוכב הטיפול בעתירה עד להכרעה בעתירה בבג"ץ 4916/04 בגדרו נבחנה השאלה האם יש לרשום במרשם האוכלוסין נישואים בין אזרחים ותושבים ישראלים לבני זוג זרים השוהים בישראל, אשר נערכו באמצעות מיופי כח במדינת אל-סלבדור, בהעדרם של בני הזוג ("נישואי אל-סלבדור"), בשים לב לעובדה שגם העותרים דנן נישאו בדרך זו (פסק הדין ניתן ביום 19.6.2011); כי העותרים פנו לאחר הגשת העתירה ובמקביל לה בבקשה להסדרת מעמדה של העותרת 2 על פי "נוהל למתן מעמד מכוח חיים משותפים" (דהיינו מכוח יחסיהם כבני זוג שאינם נשואים) ובספטמבר 2008 ניתן לעותרת 2 רישיון ארעי (אשר הוארך מעת לעת); וכי העותרת 2 הגישה בקשות להתגייר ולבסוף אושר לה מסלול גיור לאחר עתירה נוספת שהגישה לבית משפט זה, אשר נמחקה לבסוף תוך חיוב המדינה בהוצאות (בג"ץ 777/09).

בסופו של יום הסתיים הליך הגיור של העותרת 2 (ושל שני ילדיהם של העותרת 2 והעותר 1) ומכוח זאת קיבלה מעמד של עולה ואזרחות ישראלית, ומשכך העתירה נמחקה.

דומני כי בנסיבותיו הייחודיות של המקרה ונוכח ההשתלשלות העובדתית המורכבת כפי שאירעה אין בידי לקבוע בשלב זה ועל בסיס החומר שבפניי כי העתירה דנן היא שהובילה בסופו של יום לקבלת הסעד, שהרי זה ניתן לבסוף בעקבות השלמת הליך הגיור, או כי הגשת העתירה היתה מוצדקת בראיה סבירה ואובייקטיבית עת הוגשה. זאת שכן בקביעה כאמור גלומה למעשה ההנחה כי לכתחילה נפל פגם בהחלטת המשיב שלא להעניק לעותרת אזרחות מכוח נישואיה בנישואי אל-סלבדור לעותר 1. יוזכר כי בין הצדדים נטושה מחלוקת לעניין פרשנותו ותחולתו של פסק הדין בבג"ץ 4916/04 על ענייננו (קרי האם היה מקום "לתרגם" את רישום הנישואין של העותרים לעניין מעמדה של העותרת 2), אך במחלוקת זו ובמחלוקות הנוספות אשר התגלעו בין הצדדים לא ניתנה החלטה שיפוטית לגופם של דברים, ונראה כי אין מקומן של אלו להתברר במסגרת הבקשה לפסיקת הוצאות שבפניי.

עוד יצוין כי אמנם עוד במסגרת העתירה ציינו העותרים כי יש ליתן להם מעמד גם מכוח היותם בני זוג המקיימים חיים משותפים וכן עמדו על הליכי הגיור של העותרת 2, אך כאמור הבקשה שהגישו העותרים מכוח יחסיהם כבני זוג שאינם נשואים הוגשה רק לאחר הגשת העתירה, ובעניין הליך הגיור הוגשה על ידי העותרת 2 עתירה נפרדת, וזו נמחקה לבסוף תוך חיוב המדינה בהוצאות, והצדק עם המשיב בהקשר זה כי אין מקום לחייב את המדינה בכפל הוצאות בגין אותו עניין.

נוכח נסיבות אלו ומשהעותרת 2 קיבלה בסופו של יום מעמדה מכוח גיורה, לא מצאתי כי יהא זה מוצדק לחייב את המשיב בהוצאות העותרים, ועל כן הבקשה נדחית. עם זאת לא ראיתי לנכון לחייב את העותרים בהוצאות בגין עצם הגשת הבקשה דנן, כבקשת המשיב, וכל צד ישא בהוצאותיו.