בג"ץ 1049/97 סלימאן קאסם נ. ועדת השחרורים

המבקש הוא תושב לבנון, אשר השתייך, החל משנת 1988, לארגון הפת"ח בלבנון. במסגרת פעילותו בארגון נשלח יחד עם חבריו, כשהם מצויידים בטילי לאו, לבצע פיגוע הרג במפקדת צד"ל במרג' עיון. הפיגוע לא יצא אל הפועל, והמבקש נתפס על ידי כוחות צה"ל. המבקש הורשע בבית משפט בישראל בעבירות ביטחוניות של נשיאת נשק או חומר נפץ בלא היתר, חברות בהתאגדות בלתי חוקית ואימון צבאי בלא היתר. בגין עבירות אלה נפסקו למבקש עשר שנות מאסר אותן הוא מרצה בכלא שקמה. מועד תום ריצוי שני שליש ממאסרו היה ביום 9.2.1997 (מנהלי - 15.9.1996). המבקש פנה אל ועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם בשל התנהגות טובה. בפני הוועדה טען המבקש, כי תחילה היה חבר בארגון הפת"ח, לאחר מכן עבר לארגון הג'יהאד האיסלמי, ואילו כיום עזב גם את ארגון זה. לדבריו, הוא משתייך עתה לבלתי מזדהים. נציג היועץ המשפטי לממשלה הביע התנגדות לשחרור המוקדם בטענה, כי לפי חוות דעת של גורמי ביטחון משתייך המבקש, גם עתה, לארגון הג'יהאד האיסלמי. ביום 14.8.96 קבעה ועדת השחרורים כי:

"אין אנו יכולים לסמוך את אינטרס הציבור על רצונו של האסיר בעניין החלפת השתייכויות אירגוניות. גם אם טענתו נכונה, וזו הפעם השלישית שהוא משנה את דעותיו, הרי גם חוסר יציבות זה עלול להצביע על סיכון בטחוני אם ישוחרר".

הוועדה החליטה, איפוא, לדחות את הבקשה לשחרור מוקדם.

ביום 24.11.96 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע עתירה נגד החלטתה של ועדת השחרורים. בית המשפט המחוזי (הרכב כב' השופטים א. לרון, י. בנאי וי. פלפל) קבע כי:

"לפי האמור בתגובה הוא אמר שעבר לג'יהאד האיסלמי וגם היום אמר שיושב עם אסירים מכל האירגונים כולל אנשי חיזבאללה ובנסיבות אלה אין למצוא פגם בהחלטתה של הוועדה שקיים חשש ששיחרורו יהווה סיכון שכן עלול לחזור לפעילות במסגרת אותם אירגונים" (ע.ש. 8000/96).

בית המשפט קבע, איפוא, כי אין ממש בעתירתו של המבקש ועל כן דחה העתירה.

מונחת בפני בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בבקשתו, טוען המבקש, כי הוא שייך לפת"ח, וכי היחסים שבין אש"ף למדינת ישראל השתנו מאז התקופה בה ביצע את פעילותו החבלנית. לדבריו, כיום הוא תומך בתהליך השלום שבין אש"ף למדינת ישראל, ועל כן, אין יסוד לחשש שלטונות בתי הסוהר, לפיו הוא עלול לשוב לפעילות חבלנית לאחר שחרורו.

לאחר שעיינתי בחומר שלפני ובטענות הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא כי:

"במסגרת תפקידו של בית המשפט בדונו בעתירות כנגד החלטות ועדת השחרורים, עליו לבחון, אם פעלה הוועדה במסגרת סמכותה, ואם בשיקוליה לא דבק פסול, או שמא נפגמה החלטתה בשל פגם רציני בנוהל הדיון שלפניה" (רע"ב 6/82 ועדת השחרורים נ' צ'רלי בן שטרית פ"ד לז(1) 393).

אכן, בית משפט זה איננו שואל כיצד היה מחליט במקרה, אילו היה הוא ועדת השחרורים. על בית המשפט לבדוק האם שקלה ועדת השחרורים את כל השיקולים הסבירים, ואיזנה ביניהם כראוי. לעניין השיקולים, אשר צריכים להנחות ועדת שחרורים הדנה בבקשת אסיר מכוח סעיף 28 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב- 1971, כתבתי בעבר כי:

"החקיקה המסמיכה אינה קובעת במפורש כל קריטריון סטטוטורי. מקובל להניח, עם זאת, כי הקריטריון המרכזי - אך אולי לא היחיד - הוא הסיכוי כי האסיר לא יחזור לפעילות עבריינית לאחר שחרורו. בהקשר זה מקובל להתחשב בהתנהגותו של האסיר בבית הסוהר, בתכניות שיקומו, בעברו הפלילי, במהות העבירה בה הורשע ובכיוצא בהם שיקולים שיש בהם כדי 'להראות אינדיקציה לכך שהוא עלול לסכן שוב את שלום הציבור אם ישוחרר שחרור מוקדם' (בג"צ 363/77)" (ע"א 20/83 ועדת השחרורים נ' יהודה בן יעקב אסיאס פ"ד לז(2) 686,693)

השיקול המרכזי, אשר עמד לנגד עיניה של ועדת השחרורים במקרה שלפנינו, היה האפשרות שהמבקש יחזור ויבצע פעילות חבלנית עויינת כנגד מדינת ישראל. לעניין זה, ובהתאם לחוות הדעת של גורמי הביטחון, ראתה הוועדה חשיבות מרובה בשאלת השתייכותו האירגונית של המבקש. אכן, כפי שראינו, השיקול בדבר אפשרות הפגיעה בשלום הציבור הוא שיקול ראוי והדרך הנכונה לקבלת מידע אודותיו היא קבלת חוות דעת מן הגורמים המקצועיים בעניין. גורמי הביטחון קבעו, כי לאור השתייכותו הארגונית של המבקש שחרורו המוקדם עלול להביא לפגיעה בשלום הציבור. בית המשפט המחוזי קבע, כי, לאור נסיבות אלה, החלטת ועדת השחרורים היא סבירה, וכי לא נפל פגם באופן בו הפעילה הוועדה את שיקול דעתה. קביעה זו מקובלת עלי.

הבקשה נדחית.