בג"ץ 10546/04 ארז אלברט נ. שר הפנים

השופט א' א' לוי:

בין החודשים ספטמבר 1996 עד דצמבר 2003, כיהן העותר כראש עירית קריית גת, ולרשותו עמד רכב מסוג פיג'ו 605, שנת יצור 1999. בחודש ספטמבר 2001 היה אותו רכב מעורב בתאונה בה הושבת כליל, ובמהלכה נפצעו רעייתו של העותר ובתו. בעקבות כך רכשה העירייה רכב אחר – פיג'ו 607 משנת יצור 2002 – במחיר של כ-242 אלף ש"ח, סכום העולה במידה ניכרת על שוויו של הרכב לו היה זכאי העותר (175 אלף ש"ח), על פי נוהלי משרד הפנים בדבר תנאי שכר ותנאים נלווים לראשי הרשויות המקומיות וסגניהם בשכר.

בעקבות פנייתו של הממונה על מחוז הדרום, הובאה אותה הוצאה עודפת לבחינתה של הוועדה המייעצת לעניין חיוב אישי, אשר החליטה לחייב את העותר להחזיר לקופת העירייה סכום של כ-34 אלף ש"ח, מחציתו של פער המחירים שבין שני הרכבים. כנגד החלטה זו מלין העותר.

עיינו בנימוקי העתירה והאזנו לטיעוני הצדדים, אולם לא מצאנו מקום להתערבותנו. סעיף 221 לפקודת העיריות נועד להבטיח פיקוח יעיל על הוצאותיה של הרשות המקומית וקיומו של מינהל תקין. רכישת רכב במחיר הגבוה במידה ניכרת מזה שהותר לרשות המקומית, מהווה שימוש אסור בכספי ציבור, והעותר, כנאמנו של הציבור, היה אמור להימנע מכך. אכן, נראה כי העותר פעל בתום לב, ובהסתמך על הסכמה על-פה שנתן שר הפנים באותה עת, מר אלי ישי. דא עקא, זה האחרון טרח להבהיר (ראו מש/8), כי הסכמתו הותנתה באלה (בלשון המקור) " ביצוע הרכישה על-פי הכללים המקובלים, דהיינו, תקציב מאושר ואישור פורמאלי של משרד הפנים לגבי החריגה והיקפה" .

אין חולקין כי אותו "אישור פורמאלי" של משרד הפנים לא ניתן, ומכך מתחייבת המסקנה כי גם אם פעל העותר בתום לב, בסופו של יום נמצאה קופתה של הרשות המקומית חסרה. לפיכך, מסקנתנו היא כי לא נפל פגם בהחלטה נגדה משיג העותר, ועל כן אין בידנו להושיט לו סעד.

העתירה נדחית.

אין צו להוצאות.