בג"ץ 1070/96 המועצה הלאומית לשלום הילד נ. שרת העבודה והרווחה

בפני בקשת העותרים לחיוב המשיבים בהוצאותיהם.

עניינה של עתירה זו, היה בדרישת העותרים מן המשיב, להקים מעון נעול - כמשמעותו בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א - 1971.

בכתב העתירה מציינים העותרים כי מזה עשרות שנים מאז חקיקת החוק הנזכר, לא הוקם או יועד "מעון נעול" לנוער ערבי.

העתירה הוגשה. בסופו של יום, ולאור הודעת המשיב כי נפתח מעון נעול לנוער ערבי בכפר ירכא, הסכימו העותרים למחיקת העתירה, תוך חיוב המשיב בהוצאות.

המשיב הותיר את שאלת ההוצאות לשיקול דעתי.

כידוע, את השאלה אם זכאי עותר שחזר בו מעתירתו להוצאות, יש לבחון האם העתירה בפנינו נופלת בגדר אחת מאמות המידה שנקבעו בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 ואלה הן:

1.האם היה צידוק בהגשת העתירה;

2.האם מיצה העותר את האפשרויות בפניו אצל הרשויות המוסמכות טרם הפניה לבית המשפט;

3.האם הגשת העתירה היא זו שהניעה את המשיב להעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה, טרם בירור העניין בבית המשפט;

4.האם לא נפל שיהוי בהגשת העתירה;

לאחר עיון בתיק בעתירה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

אכן, המצב בו אין מעון נעול לאוכלוסייה ערבית, רחוק הוא מלהשביע רצון. אמנם, המשיב הודיע כבר בהודעה הראשונה שיצאה מלפניו לאחר הגשת העתירה, כי הוא פועל על מנת למצוא פתרון לבעיה וכי קיים פתרון קונקרטי - אשר הבשיל בסופו של דבר לפתרון אשר עקב קיומו נמחקה עתירה זו - לבעיה. אולם, הודעה זו ניתנה, כאמור, רק לאחר הגשת העתירה, ועל כן, ניתן לומר כי היה צידוק בהגשתה.

אולם, בקביעת גובה ההוצאות יש לקחת בחשבון כי התגובה ניתנה מיד עם הגשת העתירה.

על כן, ישלם המשיב לעותרות כולן הוצאות משפט בסך 1,500 שקלים.