בג"ץ 10822/07 עמותת רופאים לזכויות אדם נ. מפקד כוחות צה"ל בעזה,אלוף פיקוד

1.

לפני בקשה מטעם העותר לפסיקת הוצאות. עניינו של ההליך בסירובם של המשיבים ליתן לעותר 2, תושב רמאללה השוהה בעזה, להיכנס לישראל לצורך קבלת טיפול רפואי, מן הטעם של סכנה לשלום הציבור. בתשובתם לעותר ציינו המשיבים כי קיימת לו אפשרות לפנות לקבלת טיפול רפואי במצרים. ביום 13.12.07 פנה העותר באמצעות ארגון רופאים לזכויות אדם בבקשה נוספת לקבלת היתר כניסה לישראל, במסגרתה ציין כי בעבר טופל בירדן ובמצרים בלא הצלחה. העותרים טענו כי נוכח מצבו הרפואי הקשה של העותר 2, הסובל מגידול נדיר ברגלו, והצורך בטיפול רפואי דחוף, מניעת כניסתו לישראל מהווה פגיעה בזכויות האדם הבסיסיות המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ומנוגדות לכללי המשפט הבינלאומי. מכאן העתירה דנן, אשר הוגשה ביום 19.12.07. יום לאחר מכן, ביום 20.12.07, אושרה כניסת העותר לישראל. בנסיבות אלו התייתרה העתירה ונמחקה בהסכמת הצדדים בהחלטתי מיום 26.12.07. למרות מחיקת העתירה, עמדו העותרים על הוצאותיהם.

2.

העותרים טוענים כי החל מחודש נובמבר 2007 פנו בבקשות רבות אל המשיבים לצורך קבלת היתר הכניסה, אך במשך זמן רב בקשותיהם לא נענו, ובסופו של דבר נדחו. לאחר שהובהר כי העותר אינו יכול לקבל את הטיפול הרפואי לו נזקק באופן דחוף במדינה שלישית, כפי הצעת המשיבים, בקשו כי עניינו ייבחן בשנית, אך לא נענו עד למועד הגשת העתירה. העותרים טוענים כי נוכח מצבו הרפואי החמור של העותר והיעדר תגובה מטעם המשיבים נאלצו להגיש עתירה זו. עוד טוענים הם כי סמיכות הזמנים בין הגשת העתירה ובין קבלת היתר הכניסה מעידה על כך שהגשת העתירה היא שהובילה לקבלת הסעד המבוקש. לפיכך נטען כי על המשיבים לשאת בהוצאות העותרים.

3.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם ההחלטה בעניינו של העותר התקבלה בתוך 7 ימים בלבד מיום הגשת בקשתו לקבלת היתר הכניסה, ובלא כל קשר להגשת העתירה. זאת, שכן בקשתו של העותר למעשה אושרה קודם להגשת העתירה, בעקבות חוות הדעת הרפואית אשר צורפה לבקשה ולפיה הצלת חייו של העותר תתאפשר רק עם כניסתו לישראל לטיפול רפואי.

4.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין נחה דעתי כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות בהליך זה, להדחות. הכללים לעניין חיוב בעל דין בהוצאות נקבעו בפסיקה (ראו: בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, (1993)). על פי כללים אלו יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה הליכים, האם היה שיהוי בהגשת העתירה, והאם עצם הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. בשל מצבו הרפואי החמור של העותר, ועל אף שהתשובה לבקשתו מיום 13.12.07 התקבלה בתוך זמן סביר, מוכן אני להניח כי בנסיבות המקרה דנן נמצא צידוק להגשת העתירה במועד שהוגשה, טרם קבלת תשובת המשיבים. עם זאת, מן החומר שלפני לא ניתן ללמוד על קיומו של קשר סיבתי מספק בין הגשת העתירה דווקא לבין קבלת הסעד. כך הדבר, שכן כעולה מתגובתם של המשיבים, גורמי הביטחון החליטו להסיר את המניעה הבטחונית לכניסתו של העותר לארץ כבר ביום 17.12.07, וכן, היתר הכניסה הונפק באותו היום בו הוגשה העתירה, ועוד טרם המצאתה למשיבים. במצב דברים זה לא שוכנעתי אפוא כי הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד, אלא ההליך שממילא התנהל בעניינו של העותר והיה קרוב לסיומו. אשר על כן, דין הבקשה לחיוב בהוצאות להידחות.