בג"ץ 10839/06 זאב עו"ד אפיק נ. היועץ המשפטי לממשלה

השופטת א' חיות:

עתירה זו עניינה בימי החופשה שעמדו לזכות העותר עם סיום העסקתו בשירות המדינה ובבדיקת סוגיה זו על ידי המשיב.

1.

העותר עבד במשך שנים ארוכות כיועץ המשפטי של משרד האנרגיה והתשתית. לאחר הקמתו של משרד התשתיות הלאומיות תחת משרד האנרגיה והתשתית, התגלע סכסוך בין העותר למדינה באשר למעמדו ולתנאי העסקתו. סכסוך זה נדון בפני בורר, וכתוצאה מהכרעתו פרש העותר לגמלאות ביום 1.1.2001. במועד זה עמדה לזכותו יתרה בלתי מנוצלת של ימי חופשה (296.31 ימים) בגינה שולם לו פדיון עבור 69 ימים בלבד. העותר הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים לתשלום פדיון יתרת ימי החופשה וטען, בין היתר, כי זכותו לפדיון כאמור משתמעת מפסק הבורר. בית הדין האזורי לעבודה דחה את התביעה בקובעו כי שאלת הזכאות לפדיון ימי חופשה לא הועמדה להכרעת הבורר והדגיש כי העותר מיאן לנצל את ימי החופשה

שצבר חרף פניות חוזרות ונשנות אליו בעניין זה. בית הדין אף דחה את טענת העותר בדבר מצג שווא שנעשה כלפיו לגבי פדיון יתרת ימי החופשה וקבע כי העותר היה מודע לזכויותיו. ערעור שהגיש העותר לבית הדין הארצי לעבודה נדחה מטעמיו של בית הדין האזורי לעבודה ובעקבות כך פנה העותר לבית משפט זה (בג"ץ 122/06), בטענה כי הסכמתו לפרוש לגמלאות התבססה על הבנתו כי ימי החופשה שנצברו ייפדו. הבנה זו, כך נטען, הייתה משותפת גם לבורר אף שעניין זה לא נדון בפניו ישירות. בית המשפט דחה את העתירה על הסף בקובעו כי פסיקת בית הדין מבוססת על ממצאי עובדה ואין להתערב בה.

2.

בעתירה שבפנינו מבקש העותר כי נורה למשיב לבדוק מדוע הציגה הפרקליטות בפני הבורר מסמך המעיד על יתרת חופשה של 296.31 ימים שעמדו לזכותו בעת סיום עבודתו, למרות שידעה באותו מועד כי מרבית החופשה הצבורה בוטלה על ידה כשנתיים קודם לכן, בלא שיידעה בכך את העותר ותוך הצגת מצג שווא בפניו. לטענת העותר, המידע הוסתר כדי להשיג במרמה את פרישתו מן השירות, שכן אלמלא ההצגה הכוזבת היה בוחר לנצל את מלוא חופשתו הצבורה טרם שיפרוש לגמלאות. כמו כן מבקש העותר כי יינקטו צעדים משמעתיים כנגד סמנכ"ל בכיר לאמרכלות במשרד התשתיות הלאומיות, אשר הצהירה בבית הדין לעבודה כי הסתירה את המידע בדבר יתרת ימי החופשה שעמדה לזכותו במועד סיום עבודתו בשירות המדינה. לבסוף מבקש העותר כי יותר לו לעיין בחוות הדעת שערכה בעניינו נציבות שירות המדינה (להלן: חוות הדעת ) וזאת מכוח חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע ). יצוין, כי העותר פנה בעבר למשיב בבקשה לבדיקת ההתנהלות בעניינו, ובתשובה מיום 8.6.2006 צוין כי טענות העותר בדבר סירוב הגורמים המוסמכים לאפשר לו לפדות את ימי החופשה אינן מבוססות וכי מכל מקום מדובר בחזרה על טענות שנטענו ונדחו בהליכים משפטיים. אשר לחוות הדעת, נטען כי מדובר במסמך פנימי שאינו מחויב בגילוי ואין בו כדי לאשש את טענות העותר.

3.

בהודעה מטעם המשיב שהוגשה כתגובה לעתירה צוין כי המשיב ביקש מן המשנה לפרקליט המדינה (עניינים אזרחיים) עו"ד מרים רובינשטיין לבדוק את עניינו של העותר פעם נוספת. ואכן, בתשובתה לפניית העותר מיום 9.1.2007 ציינה עו"ד רובינשטיין כי בדקה את טענותיו אחת לאחת ומסקנתה היא כי אין בהן ממש, בין היתר נוכח פסיקת בית הדין האזורי לעבודה. עו"ד רובינשטיין הוסיפה וציינה כי היא דוחה מכל וכל את טענות העותר בדבר מתן מידע כוזב ואת האשמותיו בדבר השלכות אתיות ופליליות שיש לעניין זה. לבסוף ציינה כי חוות הדעת בה מבקש העותר לעיין הינה חוות דעת פנימית שאין מקום למוסרה. עוד צוין בהודעה מטעם המשיב כי טענות העותר בדבר פדיון ימי החופשה נבחנו בשלוש ערכאות ונדחו ומכל מקום נוכח העובדה שפנייתו נבדקה שוב הלכה למעשה, הפכה העתירה תיאורטית ומטעם זה דינה להידחות על הסף. בתגובה לכך טוען העותר כי בתשובה שקיבל מטעם המשיב אין מענה לטרוניותיו ומכל מקום ממצאי הבדיקה שגויים מבחינה עובדתית. העותר סבור כי פנייתו לא נבחנה באופן אובייקטיבי ודורש כי ימונה גורם חיצוני לבדיקת טענותיו ולחלופין כי הדיון בהן יוחזר להכרעת הבורר.

4.

דין העתירה להידחות על הסף. כפי שעולה מן ההודעה שהוגשה מטעם המשיב, טענותיו של העותר נבדקו על ידי עו"ד רובינשטיין לגופן והבדיקה העלתה כי עובדי המדינה אשר טיפלו בעניינו של העותר עשו מלאכתם נאמנה ולא היה בכוונתם להונות אותו או את הבורר. נראה, אפוא, כי עניינו של העותר נבדק ונבחן כדבעי ובכך בא על סיפוקו הסעד העיקרי שנתבקש בעתירה. הטרוניות שנותרו בפי העותר נוגעות לתוצאות הבדיקה, אך טענות אלו שכבר הועלו ונדחו בעבר אינן מגלות כל עילה להתערבותנו. אשר לבקשת העותר לעיין בחוות הדעת שנערכה בעניינו מכוח חוק חופש המידע. בעניין זה עומד לעותר סעד חלופי (ראו פריט 2 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000). על כן, ומבלי שנביע דעתנו לעיצומם של דברים, אין מקום לעתירה בפני בית משפט זה ככל שהיא נוגעת לעיון בחוות-הדעת.

מכל הטעמים שפורטו לעיל העתירה נדחית.

אין צו להוצאות.