בג"ץ 10918/02ארתור קגן נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין באשמת רצח. בית המשפט המחוזי הורה לעוצרו עד תום המשפט. במהלך הדיון בעררו בפני בית-משפט זה, ובהסכמת המשיבה, החליט עמיתי הנכבד השופט טירקל להחזיר את ההליך לבית המשפט המחוזי לבדיקת האפשרות להסתפק בחלופת מעצר על יסוד העיון בתסקיר מעצר שיוגש לו. בית המשפט המחוזי חזר והורה על מעצר עד תום ההליכים, וכנגד החלטה זו מופנה הערר.

בפי הסניגורית שתי טענות עיקריות: האחת, כי לאישום ברצח אין ראיות מספיקות; והשנייה, כי מכל מקום ניתן בנסיבות העניין לשחרר את העורר בתנאי חלופה, שגם שירות המבחן מצא אותה ראויה ומתאימה.

העיון בקורות האירוע, שרובן ועיקרן אינו שנוי במחלוקת, ובטענותיה של הסניגורית, הביאוני לכלל מסקנה כי בדין קבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו הראשונה כי בידי התביעה יש ראיות מספיקות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר בעבירת רצח. גם לטענה השנייה אין בידי להיעתר. קצין המבחן לא היה מוכן לשלול ביטויי אלימות מצד העורר במצבי עימות חריפים או בהיקלעו לחוויות רגשיות שבהן ירגיש מאויים. גם העיון בחוות הדעת הפסיכיאטרית, לרבות החלק המסתמך על גירסת העורר עצמו, מבסס את החשש האמור. המסקנה המתבקשת היא, כי חזקת המסוכנות הנלמדת ממהות העבירה לא נסתרה ואף לא נגרעה.

הבינותי כי משפטו של העורר קבוע לתחילת הראיות לשני מועדים בחודש ינואר 2003, ואני מתרשם כי מדובר במשפט ששמיעת הראיות בו לא תצריך יותר משלוש או ארבע ישיבות. ייטיב בית המשפט המחוזי לעשות אם יבדוק את האפשרות להוסיף את המועדים הדרושים כבר בשלב זה, ובכך לקדם את סיכויי סיומו של המשפט במועד קרוב.

הערר נדחה.