פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
10956/02
בפני:
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
העותר:
רונן לוריא (רשל)
נ ג ד
המשיבות:
1. כבוד השופטת יהודית אמסטרדם – בית-משפט השלום בת"א
2. מדינת ישראל - פרקליטות מחוז ת"א מיסוי וכלכלה
עתירה למתן צו-על-תנאי וצו ביניים
בשם העותר:
עו"ד א' פלדמן
פסק-דין
השופט א' מצא:
נגד העותר הוגש (ביום 2.7.98) בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו (יחד עם אחרים) עבירות לפי חוק ניירות ערך וחוק העונשין. לאחר עיכובים רבים בהתנהלות המשפט – שברובם נבעו מבקשות העותר לדחיית מועדי הדיונים שנקבעו – החלה פרשת ההגנה ביום 25.3.02, ובית המשפט הועיד לה מספר ישיבות נוספות. בא-כוח העותר ביקש מבית המשפט (ביום 27.6.02) ליתן צו להמצאת מסמכי בנקים אשר היו דרושים – לטענתו – לשם הכנת חוות-דעת מומחה מטעם ההגנה. בית המשפט נענה לבקשה, בכפוף לכך שהמצאת המסמכים לא תעכב את לוח הזמנים שנקבע, לפיו תסתיים פרשת ההגנה ביום 9.9.02. בהחלטתו (מיום 4.7.02) הבהיר בית המשפט, כי מועד הדיון לא יידחה אך מן הטעם שהמסמכים לא יומצאו תוך התקופה הנדרשת, וכי על ההגנה להעיד את עדיה, לרבות את העד המומחה, במועד שנקבע. בקשת בא-כוח העותר (מיום 4.9.02) לדחיית מועד הדיון – עקב העובדה שהמסמכים המבוקשים לא הומצאו לידיו – נדחתה על-ידי בית המשפט, וכך גם הבקשה לעיון מחודש בבקשה זו. בדיון שהתקיים ביום 9.9.02 הודיע בא-כוח העותר לבית המשפט כי אין ברשותו עדי הגנה נוספים, ובית המשפט הכריז על סיום פרשת ההגנה. בא-כוח העותר שב וביקש קביעת ישיבה נוספת, במטרה לאפשר לו לזמן עדי הגנה נוספים ולהגיש חוות-דעת מומחה מטעמו, אך גם בקשה זו נדחתה.
העתירה שלפנינו מכוונת כנגד החלטות השופטת י' אמסטרדם (המשיבה 1), לפיהן נדחו בקשות העותר להביא עדי הגנה ולהגיש חוות-דעת מטעמו לאחר הישיבה שהתקיימה ביום 9.9.02. לטענת העותר, החלטות אלה שגויות, שרירותיות ופוגעות בזכותו להתגונן. העותר אף מבקש כי ניתן צו ביניים, המורה על הפסקת ההליכים המתנהלים בבית-משפט השלום בפני המשיבה 1, וזאת עד להכרעה בעתירה זו.
דין העתירה להידחות. הלכה מבוססת היא שבית המשפט הגבוה לצדק אינו מתערב בהליכים אזרחיים או פליליים בפני בתי המשפט הרגילים אלא במקרים חריגים ביותר (בג"צ 583/87 הלפרין נ' כבוד סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים , פ"ד מא(4), 683). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם המקרים החריגים. בעתירה אין אלא משום ניסיון להשיג, בדרך של "מעין-ערעור", על החלטות ביניים שניתנו במהלך משפט פלילי. אם סבור העותר שהחלטות בית-משפט השלום בטעות יסודן, המקום המתאים להעלאת טענות אלו הוא בערעור על הכרעת הדין, אם יוגש.
העתירה נדחית.
ניתן היום, כ"א בטבת תשס"ג
(26.12.02).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ש ו פ ט ת