בג"ץ 1108/02שמעון ביטון נ. ציון סולטן

המבקש, שהוא עיתונאי, פרסם בתאריך 5.6.97 מאמר בעיתון "אינדקס בית שמש ומטה יהודה", שהוכתר בכותרת "היידה רוזיליו", ובגידרו התייחס המבקש לדברים שכתב אלברט רוזיליו, שאף הוא עיתונאי במקצועו, על ראש עיריית בית-שמש, שלום פדידה:

כבר כתבתי בעבר כי רוזיליו ראוי לברכת "חזק ואמץ" על עמדותיו המפתיעות ... בשבוע שעבר כתב רוזיליו על פדידה "עבירה של הפרת אמונים פוסלת אדם למשרה ציבורית". ומיד הוסיף: "עם כל הכבוד לפדידה, ואני אישית רוחש לו כבוד רב, אני ממליץ בפניו שלא יעשה כן, כי אדם שהורשע בהפרת אמונים אינו ראוי לאמון הציבור". יסביר לי רוזיליו איך אפשר, מיניה וביה, לרחוש "כבוד רב" לאדם שאינו ראוי לאמון הציבור על פי קביעתו של בית המשפט שעימה רוזיליו מזדהה הזדהות גמורה? פדידה הוכרז קבל עם ועדה על ידי בית משפט מחוזי בישראל כעבריין פלילי, שניצל בקושי רב מהרשעה בשוחד. מה ענין הכבוד האישי שרוחש רוזיליו לפדידה? אין צורך להמתיק לפדידה את הגלולה המרה. הוא שלח ידו בכספי הציבור כדי לשמר את שלטונו. אלה המים המרים בהם השקה פדידה את הציבור.

מאמר זה של המבקש פורסם כעבור כ11- חודשים, בעיצומה של מערכת הבחירות לראשות עיריית בית-שמש, כמודעה על-ידי המשיב בעיתון "קרן אור" היוצא לאור בבית-שמש וסביבותיה. פרסום המאמר נעשה במקרה זה על-ידי הצגת תצלום מגזיר העיתון שבו הופיע לראשונה מאמרו של המבקש, תוך שהתצלום נוטה על צידו ומלווה בכותרת "שמעון ביטון - 'אינדקס' גל' 247, 5.6.97", וכאשר לצד התצלום המלים "בדרך לחירות ... מוגש כחומר מחשבה לקראת הבחירות".

ברם, פרסום המאמר נעשה מבלי שנתבקשה לשם כך רשותו של המבקש. על רקע זה הגיש המבקש לבית-משפט השלום בירושלים תביעה כנגד המשיב בגין הפרת זכות יוצרים, ותבע פיצויים-סטטוטוריים-ללא-הוכחת-נזק, בסך של 10,000 ש"ח.

בית-משפט השלום (השופט נעם סולברג) בפסק-דין מקיף ומפורט, קבע, כי הגם שמאמרו של המבקש הינו יצירה הראויה להגנת חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: החוק), הרי שלמשיב עומדת הגנת סעיף 2(1)( I ) לחוק, הקובעת כי יש לראות "כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה או תמצית עיתונאית" כמעשים שאינם הפרת זכות יוצרים. בהקשר זה קבע בית-משפט השלום, כי תכלית פרסום מאמרו של המבקש על-ידי המשיב הייתה בעיקרה ביקורת פוליטית, וכי ההיבט המסחרי בפרסום היה שולי. בית-משפט השלום הוסיף, כי משפרסם המבקש את מאמרו לראשונה, ובהיותו עיתונאי מוכר, חזקה עליו כי ידע כי דבריו ישמשו נושא לדיון, מה גם שאף המבקש עצמו נטל באותו מאמר ממש מדבריו של כותב אחר - רוזיליו - ואף פרסם רק מובאות חלקיות מתוכם, להבדיל מן המשיב, שפרסם את מאמרו של המבקש במלואו.

לאור קביעות אלו, נדחתה תביעת המבקש, וערעור שהגיש לבית-המשפט המחוזי נדחה אף הוא. מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבה טען המבקש, בעיקר, כי בית-משפט השלום טעה בקובעו כי למשיב עומדת הגנת הטיפול ההוגן, וזאת מן הטעם שהמשיב פרסם את המודעה ובה מאמרו של המבקש על רקע מסחרי, ואף קיבל לשם כך תשלום ממזמיני המודעה.

הבקשה שבפניי, שהטענות המועלות במסגרתה נוגעות לנסיבות העניין המיוחדות, אינה מגלה שאלה בעלת חשיבות כללית, או עיוות-דין שנגרם למבקש, העשויים להצדיק דיון בעניינו בגלגול שלישי.

זאת ועוד, אף לגופם של דברים אין מקום למתן רשות ערעור. שכן, מסקנת בית-משפט השלום בדבר הגנת הטיפול ההוגן העומדת למשיב הושתתה, כאמור, על קביעה שבעובדה של בית-משפט השלום, שלפיה מודעת המשיב, שהציגה את מאמרו של המבקש, פורסמה בעיקרה למטרה של ביקורת פוליטית. המבקש לא הצביע על עילה לסטות במקרה זה מן הכלל שלפיו אין ערכאת הערעור, לא-כל-שכן בערעור שני, מתערבת בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית איפוא.