בג"ץ 1127/09 ג'סאן עבד אלרחים חסאן סאלם נ. ממשלת ישראל

לפניי בקשת העותרים לפסיקת הוצאות ושכר-טירחת עורך-דין בעתירה שבכותרת לאחר שנמחקה בהסכמת הצדדים.

1.

העתירה הופנתה כנגד צו לתפיסת מקרקעין באזור הכפר לובן אלג'רבי לצורך הקמת גדר ביטחון בקירבת היישוב בית-אריה. אין חולק כי בסופה של דרך, זכו העותרים לסעד לו עתרו לאחר שהמפקד הצבאי הורה על ביטול צו תפיסת המקרקעין נשוא העתירה. השתלשלות העניינים בעתירה משליכה על בקשת העותרים לחיוב המשיבים בהוצאותיהם, ולפיכך ראיתי להתייחס אליה בקליפת אגוז:

2.

העתירה שבכותרת הוגשה ביום 5.2.2009 לאחר שביום 19.1.2009 השיבה לשכת היועץ המשפטי של אזור יהודה ושומרון למכתבו של בא-כוח העותרים כי "בכוונת גורמי הביטחון להתחיל במימוש הצו [צו תפיסת המקרקעין – ד.כ.ל] בקרוב". מיד לאחר הגשת העתירה, ניתן צו-ביניים ארעי שאסר על התחלת יישום צו התפיסה הרלוונטי. המשיבים התבקשו להגיש תגובה מיקדמית לעתירה.

לאחר מספר אורכות, הגישו המשיבים את תגובתם המיקדמית ביום 5.1.2010. במסגרת התגובה המיקדמית לעתירה, הודיעו המשיבים כי "אין בכוונת מערכת הביטחון בעת הנוכחית לממש את צו התפיסה (כל זאת, בכפוף לתוצאות ההתדיינות בעתירת המועצה ובעתירת הרוכשים)" [המדובר בעתירות נוספות שהדיון בהן אוחד עם העתירה שבכותרת בהיותן נוגעות להקמת גדר הביטחון באזור בית-אריה – ד.כ.ל]. עוד נאמר בתגובה המיקדמית הנ"ל כי "בנסיבות אלה, סבורים המשיבים כי דינה של העתירה בבג"צ 1127/09 להימחק תוך שמירת זכויות העותרים, וכאשר המשיבים מתחייבים כי ככל שתהיה כוונה לממש את צו התפיסה, כולו או חלקו, תינתן על כך הודעה לעותרים (באמצעות ב"כ) 45 יום מראש לפחות...". יודגש כי באותו שלב, טרם התקבלה החלטת המפקד הצבאי על ביטול צו תפיסת המקרקעין נשוא העתירה.

לגישתי, ניתן לראות בעמדת המשיבים במסגרת תגובתם המיקדמית כי אין בכוונתם לממש בעת הנוכחית את צו תפיסת המקרקעין וכי דין העתירה להימחק תוך שמירת זכויות העותרים והתחייבות להודיע להם מראש ככל שתהיה כוונה לממש את צו התפיסה, בגדר השגת חלק משמעותי מהסעד שהתבקש בעתירה (אף כי באותו שלב, טרם הושג מלוֹא הסעד בו חפצו העותרים, קרי- ביטול צו התפיסה). לוּ היתה העתירה נמחקת אותה עת – קרי, בסמוך לאחר הגשת תגובתם המיקדמית של המשיבים – הייתי סבורה כי העותרים זכאים לפסיקת הוצאות לטובתם עד אותו שלב (בלא צורך לקבוע מסמרות לעניין שיעורן). כך הוא הדבר, שכן אותה עת, העותרים זכו לחלק מהותי של הסעד לו עתרו; לא הועלתה במסגרת התגובה המיקדמית מטעם המשיבים טענה בדבר אי מיצוי הליכים או שיהוי בהגשת העתירה; והמשיבים אף אינם חולקים באופן רציני על כך שמנקודת מבטם הסבירה של העותרים, הגשת העתירה היתה מוצדקת בשים לב לעמדה הראשונית מטעם המשיבים כפי שהוצגה בהתכתבוּת בין הצדדים טרם הגשת ההליך. המשיבים אף נמנעו מלשלול כי הגשת העתירה תרמה במידה כזו או אחרת לגיבוש עמדתם כפי שהוצגה בתגובה המיקדמית לעתירה. (לאמות-המידה החלות בנוגע לבקשה לפסיקת הוצאות מן הסוג הנדון, ראו: בג"צ 842/93 אלנסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1993); עוד ראו והשוו: בג"צ 8260/08 סלאח נ' ממשלת ישראל (לא פורסם, 2.5.2010)).

3.

בפועל, העתירה שבכותרת לא נמחקה בסמוך לאחר הגשת התגובה המיקדמית מטעם המשיבים, אלא נותרה תלויה ועומדת במשך שנה וחצי נוספות. המשך השתלשלות העניינים בתיק היתה כדלקמן: ביום 11.1.2010 נערך דיון בפני כב' השופטים לוי רובינשטיין ופוגלמן בעתירה שבכותרת ביחד עם עתירות נוספות שהדיון בהן אוּחד בהיותן נוגעות לגדר הביטחון באזור בית-אריה. בפתח פרוטוקול הדיון, ציין בא-כוח העותרים כדלקמן: "נחה דעתי ואני מבקש שההחלטה על מחיקה תהיה בכפוף לתשלום הוצאות". המשך הדיון התייחס לטענות הצדדים ביתר העתירות. ביום למחרת הדיון, נתן הרכב כב' השופטים החלטה לפיה על בעלי-הדין בעתירות להגיש תגובות משלימות תוך פרק-זמן שנקבע, וזאת בהתחשב בכך שבמהלך הדיון הביעה המשיבה נכונות להיפגש עם באי-כוח העותרים "כדי לנסות לגבש חלופה אחת שתהיה מוסכמת על הכל". החל מאותו שלב, נוהלו מגעים בין המשיבים לבין העותרים בעתירות האחרות שהדיון עימן אוּחד. אין חולק כי העותרים בהליך שבכותרת לא היו שותפים למשא-ומתן האמוּר. עוד יוער כי ביום 26.7.2010 התקיימה ישיבת-דיון נוספת לפני הרכב כב' השופטים לוי, רובינשטיין וג'ובראן בסופה נקבע כי בעקבות שמיעת עמדות הצדדים "...נראה כי יש סיכוי ממשי לפתרון הסוגיות העולות בכל ארבע העתירות בדרכי שלום". בהמשך לכך, נקצב מועד להגשת הודעה מטעם הצדדים לעניין השגת הסכם ביניהם. בסופו של יום, העתירות האחרות נמחקו בשל הסכמות שהושגו בין הצדדים להן. בעקבות אותן הסכמות, צו תפיסת המקרקעין נשוא ההליך שבכותרת בוטל. משכך, העתירה שבכותרת נמחקה אף היא לבקשת הצדדים ביום 30.6.2011.

4.

המשיבים מתנגדים לבקשת העותרים לפסיקת הוצאות, בטענה כי העותרים יכלו להסכים למחיקת עתירתם בסמוך לאחר הגשת התגובה המיקדמית מטעם המשיבים ביום 5.1.2010, עובר לקיום הדיון הראשון לפני הרכב השופטים. ייאמר מיד כי בטיעון האמוּר אין כדי לאיין את המסקנה כי המשיבים חייבים בהוצאות העותרים, למצער עד לשלב הגשת התגובה המיקדמית מטעמם, וזאת מן הטעמים שפורטו בפיסקה 2 לעיל.

אשר להמשך ההתדיינות בין הצדדים – נכון הדבר כי כאשר הודיעו המשיבים בתגובתם המיקדמית לעתירה כי אין בכוונתם בעת הנוכחית לממש את צו התפיסה וכי תינתן לעותרים הודעה מראש ככל שהצו ימומש בעתיד, זכו העותרים לחלק מהותי של הסעד בגינו עתרו מלכתחילה לבית-משפט זה. זאת ועוד; אין להתעלם מכך שבא-כוח העותרים הסכים כבר בפתח הדיון הראשון לפני הרכב השופטים למחוק את עתירתו, בכפוף לפסיקת הוצאות. יחד עם זאת, ראוי להדגיש כי הרכב השופטים ראה להימנע מלהורות על מחיקת העתירה שבכותרת בסיום הדיון הראשון במסגרתו נשמעו טענות בעלי-הדין. הצדדים שלפניי נמנעו אף הם מלהגיש בקשה מוסכמת לעניין מחיקת ההליך בסמוך לאחר הדיון האמוּר. נראה כי טעם הדבר נעוץ בכך שבתגובתם המיקדמית לעתירה, הודיעו המשיבים כי אי מימוש צו תפיסת המקרקעין בעת הנוכחית, כפוף לתוצאות ההתדיינות בעתירות האחרות שהדיון בהן אוחד עם העתירה שבכותרת. זאת ועוד; החלטת הרכב השופטים מיום 12.1.2010 כיוונה למציאת חלופה "שתהיה מוסכמת על הכל". גם ההחלטה שניתנה בסיום הדיון השני שהתקיים ביום 26.7.2011 במעמד הצדדים, התייחסה לסיכוי למציאת פתרון ל"...סוגיות העולות בכל ארבע העתירות...", ובכללן העתירה שבכותרת. בנסיבות אלה, נראה כי ההליך שבכותרת נותר תלוי ועומד בהמתנה לסיום ההתדיינות במכלול העתירות שהדיון בהן אוחד. ואמנם, בסופו של יום בוּטל צו התפיסה נשוא העתירה דנן. באופן זה, הושג מלוא הסעד שביקשו העותרים מלכתחילה.

בהתחשב במכלול הנסיבות האמורות, אינני סבורה כי יש לבוא בטרוניה עם העותרים על הותרת עתירתם תלויה ועומדת לאחר הגשת תגובתם המיקדמית של המשיבים. יחד עם זאת, בקביעת שיעור ההוצאות יש להתחשב בכך שכבר בפתח הדיון הראשון שהתקיים במעמד הצדדים, הביע בא-כוח העותרים נכונות למחיקת העתירה (בכפוף לפסיקת הוצאות). זאת ועוד; אין חולק שלאחר קיום הדיון הראשון, לא נטלו העותרים שלפניי חלק במשא-ומתן שהתנהל בין בעלי-הדין בעתירות האחרות. יש אף ליתן משקל לכך שביטול צו התפיסה הרלוונטי הוּשג בעקבות התייחסות כוללת לעניינים שנדונו במספר עתירות שהדיון בהן אוּחד, ולא רק בעקבות העתירה שבכותרת.

5.

על רקע כל אלה, באתי למסקנה כי יש מקום לחייב את המשיבים בהוצאות העותרים בגין הגשת העתירה וניהולה עד לשלב הגשתה של התגובה המיקדמית מטעם המשיבים ביום 5.1.2010. אשר להמשך ההתדיינות בין הצדדים לאחר הגשת התגובה המיקדמית מטעם המשיבים ועד למחיקת העתירה ביום 30.6.2011 – אני רואה לחייב את המשיבים בהוצאות העותרים באופן חלקי בלבד וזאת נוכח איזון בין מכלול השיקולים כפי שפורטו בפיסקה 4 לעיל. בשיעור ההוצאות ראיתי להתחשב גם בכך שהעתירה נמחקה ללא צורך בהכרעה שיפוטית לגוף העניין; ובכך שהעותרים לא הניחו תשתית ראייתית לשיעור הוצאותיהם.

סוף דבר; המשיבים יישאו בתשלום הוצאות משפט לטובת העותרים בסך 2,000 ש"ח וכן בתשלום שכר-טירחת עורך-דין העותרים בסך 6,000 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום המצאת החלטה זו ועד יום התשלום בפועל.